לפני שנתיים נזרקתי מהבית, ולא בפעם הראשונה בחיי. בדיוק פרצה המלחמה, הכנסותי כעצמאי ירדו לאפס, לא היה לי כסף לשכור דירה, ובצוק העתים נאלצתי להתגלגל תקופה ארוכה על ספות של חברים, בעיקר גרושים, בעיקר בימים שבהם ילדיהם היו אצל האמא.
כך גם הגעתי לסוף שבוע בחולון בדירתו השכורה (והצנועה) של חברי המשורר האגדי דוד אבישי. ישבנו שני אנשים מובסים, שמערבולת החיים לא ריחמה עליהם, ושתינו וויסקי ג'יימסון – אותו וויסקי שהיינו שותים ביחד במרתף 10 במרכז הכרמל במשך שנים. התראות, נפילות ויירוטים היו שולחים אותנו למקלט הקטן, מה שהזכיר לי את ימי מלחמת המפרץ. גם אז הייתי יושב עם המשורר דוד אבישי, שותה ג'יימסון, ורץ/מתנדנד/כושל למקלט עם כוס וויסקי ביד.
"תגיד לי, יא דוידסקו", אמרתי לו, "עברו יותר מ-30 שנה מאז שהפכנו לחברים בימים העליזים של חיפה של שנות ה-90. 30 שנה של כתיבת שירים, קריאת ספרים, לימודים וג'יימסון עם קרח – ומה יצא מאיתנו? שום כלום. היינו מוכשרים, היינו אינטלקטואלים, היינו מהפכנים, סומנו כמי שיגיעו רחוק – ומה יצא מאיתנו? אנחנו בשנות ה-50 לחיינו, בלי שקל לשים ליד שמנו הטוב. משהו על הדרך השתבש, אבל מה?".
המשורר נתן בי מבט נוקב, לקח לגימה מהג'יימסון וסיכם את חיינו – ואת כל תקופת המשוררים החיפאים ההיא – במשפט אחד: "דבר מה לא עלה יפה".
למעשה, המשורר אבישי משתמש באותו משפט של עמוס עוז (ביחס להתאבדותה של אמו) ככלל בחיים. איך זה שעם המון תארים אקדמיים נשארנו עניים מרודים? כי דבר מה לא עלה יפה. למה נשותינו זרקו אותנו ועכשיו החיים שלנו בזבל? כי דבר מה לא עלה יפה. למה קורט קוביין, שהיה זמר מצליח ועשיר ועם אשה יפה ועם ים של מעריצים, התאבד? כי דבר מה לא עלה יפה.
רוצים להישאר מעודכנים?
שנות ה-90 היו שנות הפריחה של משוררי דור הביט בחיפה. את המשורר דוד אבישי הכרתי דרך אחי שי בשנת 1990. למרות שאני מבוגר ממנו בשמונה שנים נוצר ביננו קליק מיידי. הוא היה בא עם אחי לערבי רוקולנוע שהפקתי עם יורם מארק רייך בסינמטק, אני הייתי בא לערבי שירה שהוא ארגן עם המשורר הלאומי עופר טל במרתף 10. באותה התקופה, שירה היתה נושא שמדברים עליו בחיפה. נציג דור הביט, המשורר עודד פלד, היה בעל מדור ב"קול חיפה", ומדי סמסטר הופיע והרצה במרתף 10. כל נער מתבגר החזיק בתקליט "בציר טוב" שהביא לנו את שירי יונה וולך, ומי שרצה להגדיל את סיכוייו למצוא בחורה באזור בית רוטשילד היה מסתובב עם ספר של אלן גינסברג, או לפחות עזרא פאונד.
דוד אבישי
להיות משורר בשנות ה-90 בכרמל היה קול. אנשים ארוכי שיער דיברו על וולט ויטמן, למרות שרובם לא הכירו אף שיר שלו, וגם על בודלר ואפולינר. לא שהם הבינו משהו, אבל זה נראה מגניב.
ודרך המשורר דוד אבישי התחלתי להכיר את סצנת משוררי דור הביט של חיפה, כאלו שגדלו על הספרות של הביטניקים שפרחה משנות ה-50 בארצות הברית. הוא הכיר לי את עופר טל שהיה המשורר הבכיר בעיר, ובהמשך את דורון דויטש, שהכיר לי את אסף צורף "הבולגרי", וכך גם הגעתי לעמית גוטר. אגב, חלק מהמשוררים מעולם לא כתבו שיר, אבל מה זה משנה? התלבטנו אם להכליל את אחי שי בחבורה. שי היה כותב חמשירים – האם הוא נחשב למשורר? החלטנו שכן. בתנאי שהוא יביא בירות למפגשים.
בערבי השירה של עופר טל במרתף 10 היינו מקריאים שירים, שותים בירה ובעיקר מקווים לתפוס בחורה. הרי בינינו, רוב המשוררים כותבים שירה רק כדי להשיג מישהי בזכות הפוזה הזו של משורר זעוף, נביא זעם בזעיר ענפין. היינו גם קוראים המון. ריימונד קראבר, וויליאם בורוז, ג'ון פנטה, ג'ק קרואק, האנטר תומפסון. אבל האליל של כולנו היה משורר הביבים צ'ארלס בוקובסקי. האיש שהיה שותה מטירוף, משכיב כל מה שזז, ואז כותב על זה. וכך היינו יושבים בבית רוטשילד, שישה אנשים תפרנים, סביב כוס תה אחת, מעשנים נובלס, שותים גולדסטאר, ואם אפשר אז מצ'פרים את עצמנו בג'יימסון – הוויסקי הטוב ביותר מבין הזולים שבהם.
החיים נמשכו. כולנו למדנו, צברנו תארים אקדמיים, התחתנו והולדנו ילדים. רובנו התגרש בהמשך. חלקנו לא הגיע רחוק במיוחד. משהו מרוח המרדנות וההתרסה האנטי ממסדיים אבד בדרך. אבל באותם ימים קיציים, כשהיינו יוצאים שיכורים מערב הקראת שירים ויורדים ליוסי ויונית בפאב "העולם הזה" במדרחוב נורדאו כדי לאכול טוסט ולהמשיך לשתות, באותם ימים חשבנו שנכבוש את העולם. בסוף העולם כבש אותנו.
כנראה שדבר מה לא עלה יפה.
מרתף 10
עופר
חלק מהטורים של ליאור פרי פנו למכנה המשותף שכל חיפאי הכיר. הפעם אין לי מושג על מה הוא מדבר. כנראה הוא מדבר על איזו קליקה אליטיסטית.
דורון
גדול! תיאור מדוייק וכנה על איך החיים בכלל לא היו מה שציפינו…ורוב הדברים דווקא קרו ממש כך, למה אתה צעיר בהתחלה של החיים ולא בסוף, כשאתה יודע מה לעשות עם זה?!