נוסטלגיה חיפאית

פעם היינו שותים מים מהברז. פעם היינו נכנסים לחצרות של בתים כדי לשתות מהצינור. פעם לא חלמנו שיום אחד נקנה מים מינרליים בבקבוקים. וגם: תשובה לשאלה – האם יש בכלל הבדל?

אין כמעט סיפור נוסטלגיה שבו אני לא מזכיר את המכולת של גנץ. היא היתה הלב הפועם של השכונה, המקום שאליו הלכנו שלוש פעמים ביום וההורים שילמו פעם בחודש. אז גם לאחים גנץ מגיעות 15 דקות תהילה שהם לא זכו לה בחייהם

את רוב שנות ילדותי, וגם חלק גדול משנות נעוריי, העברתי בחורשת הפרסה. אחרי שהדחפורים סיימו את עבודתם, כמעט את כל החורשה המיתולוגית נמחקה. עכשיו בקושי נשארו עצים, וכבר לא תראו ילדים משחקים שם

לא היה בעולם שסק מתוק מזה שבחצרות אחוזה, הסברס שנקטף עם מקל וקופסת שימורים ריקה – טעמו היה גן עדן, ואף סופר לא מכר קופסאות עם גרעיני רימון. פעם לפירות היתה נשמה, היום רק צורה

למה סיימתי עם תעודת בגרות משעממת? למה הקמתי להקה למרות שפרשתי מנגינה בכינור? איך היא התפרקה בגלל מלחמת לבנון? ולמה בהרבה בתים היו סכינים עם סימני ליבון באש? הרבה שאלות – ולא מספיק תשובות

מדרכות, עמודו, סטנגה, מחניים וחיובים היו המשחקים ששיחקנו עם כדור, ובכל בית היה משאבת אוויר, מדבקות ודבק לתיקון פנימיות במקרה של פנצ'ר. והילדים של ימינו? הם משחקים בכדור רק בפלייסטיישן

בחודש פברואר 2023 הלך לעולמו יוסף מוגרבי, שהיה מוכר כאחד מאושיות חיי הלילה של חיפה בשנות ה-90 וכאחד מהבליינים הראשונים מהמגזר הערבי בחיפה, והפך לאהוב גם בקרב קהל הבליינים היהודי. הכבד שלו, שספג כמויות גדולות מדי של אלכוהול, קרס. הבשורה הקשה על מותו החזירה אותי לתקופה הפרועה של שנות ה-90, של שווארמה לילית עם המון […]

העשור המטורף של שנות ה-90 על הגג ברחוב רש"י, עם אשה בת 18, אינספור צמחים ועצים, וחברים שבאים כל יום לשתות. וגם: איך יום אחד נצבעו מכסי הביוב בעיר בוורוד?

בלי כיבוד, בלי מוזיקה, בלי הפקה ועם 100 אחוז התייצבות הרמנו ערבי כיתה עם שירים ועם משחקי חברה, כאשר רגע השיא היה אמת או חובה. ומה הקשר ללהקות אבבא ובוני אם?

איך הגיע שתיין מפאב הסבתא עד לגמר אליפות צה"ל בשחמט, למה צעיר חיפאי ממצ"ח שבקושי ידע את החוקים התנדב להיות בשר התותחים של האליפות, וכמה עצוב שילדים היום לא יודעים מה זה הצרחה ומט סנדלרים

מקפיצים טקילה עם ספרייט, שותים וודקה שכלואה בתוך כוס בירה, מוסיפים טובסקו לביר באסטר הנוראי ומשתכרים ממשקאות ארכאיים כמו סטוק 84 וברנדי 777. טקסי האלכוהול של פעם

"ידיעות חיפה" נסגר סופית בשבוע שעבר אחרי 36 שנה. ליאור פרי נפרד מהעיתון שלא נתנו לו צ'אנס לשרוד, וממייסדו יעקב שחם שיצרו לו תדמית של גנגסטר שמוכר מודעות באיומים אבל היה חבר אמת

בשבוע שבו נערך לראשונה אחרי חמש שנים דרבי חיפאי בכדורסל, גם אם בליגה הלאומית, זה הזמן לספר על האגדות לבית פרי. האחד כישרוני אך שמנמוך, והשני עם נתונים פיזיים מדהימים אך חסר כישרון

עיתונאי שהוא עורך דין, מוזיקאי חוזר בשאלה שהוא אורתופד וכוכב רוק ענק שהוא אדם דיכאוני (וממש דומה לי) יצאו ביחד לקרוע את העיר. סיפור שקרה באמת

הוא היה פטריוט חיפאי ומנטור לדור שלם של עיתונאים. הוא היה עיתונאי רציני ומקצועי אבל גם האדם הכי לא רציני שיש. 12 שנה עברו מאז פטירתו של שלום זמירין ז"ל, ועדיין קשה להאמין שהחיוך הענק שלו נעלם

שירה היתה נושא שמדברים עליו בחיפה של שנות ה-90 (ופחות עושים). כל נער מתבגר החזיק בתקליט "בציר טוב" של שירי יונה וולך, ומי שרצה להגדיל את סיכוייו למצוא בחורה הסתובב עם ספר של אלן גינסברג, או לפחות עזרא פאונד

קילר הלוהטת היו הראשונים, איוב היו המדוכאים, למרתף הברון הלכו הפאנקיסטים ושרמוטה מעופפת בהרים היו הכי גרועים. על הימים שבהם בסינמטק הלכו מכות והסולן קילל את הקהל

בשבוע שעבר הודיעה רשת ידיעות תקשורת על סגירת כל מקומוניה, ובהם "ידיעות חיפה" – העיתון שבו העברתי 27 שנים מחיי. אז נכון, עזבתי אותו כבר לפני שנתיים (ליתר דיוק – הועזבתי), אבל עדיין התעורר בי מנעד של רגשות כשנודע לי שהמקום שבו העברתי יותר ממחצית מהקריירה המקרטעת שלי בעיתונות נסגר בימים אלו. כשהייתי בן 16 […]