הזמן: שעת לילה מאוחרת.
המקום: בית הספר אהוד.
הנוכחים: עמיר ואני.
ההתרחשות: אני מנסר עם מסורית את גלגלי עגלת הפח, עמיר שומר כדי לוודא שאף שכן סקרן לא יראה מהחלון את שני הפרחחים שכבר שבוע מנסים מדי ערב לנסר את גלגלי הפח כדי לבנות עגלה.
אחרי חצי שעה אני סחוט. אנחנו מתחלפים. עמיר עם המסורית, אני שומר/צופה/משגיח. ככה לילה אחרי לילה, עד שנצליח לזכות בזוג גלגלים. ואז נצטרך לחפש פח נוסף עם גלגלים.
* * *
כשהיינו ילדים בנינו כמעט הכל בעצמנו. לא היו אז רשתות כמו הפיראט האדום או כפר הצעצועים שבהם הכל מגיע מוכן. רצינו טיסן? היינו יורדים בקו 12 לרחוב החלוץ בהדר, קונים חומרים בחנות הטיסן ובונים בעצמנו, כמו שלמדנו בחוג טיסנאות בבית מילר. אותו הדבר עם מכשירי חשמל. בחוג חשמלאות למדנו לבנות איטרקום, אורגן צלילים, אורגן אורות ואפילו שוקר חשמלי. עפיפונים, שקראנו להם טייארות, יצרנו ממקלות של ארטיקים.
אבל פסגת היצירה שלנו היו העגלות, שאיתן דהרנו במורדות הכרמל. הסקייטבורד היה אז בחיתוליו, קורקינט היה מותרות, אז הסתפקנו בעגלה. אם לא היינו מוצאים פלטה שלמה היינו מחפשים באתרי בניין קרשים מתאימים כדי לבנות את הבסיס. אחר כך היינו צריכים למצוא קרש מתאים שישמש הגה ובורג גדול שיהיה הציר של ההגה וכמובן שגם חבל שיזיז את ההגה (למרות שיכולנו לשלוט בו גם עם הרגליים). והכי חשוב היה להשיג גלגלים.
רוצים להישאר מעודכנים?
היצע הגלגלים שניתן היה לבזוז לא היה גדול, ולכן הקושי למצוא גלגלים היה הדבר הכי מאתגר בפרויקט. פחי אשפה עם גלגלים כמעט לא היו בנמצא (לכל בית מגורים היה אז פח בכניסה או בחצר), את הגלגלים של עגלות סופר היה כמעט בלתי אפשרי לנסר, ולקנות גלגלים בחנות סקייטבורד היחידה במוריה היה נגד האידיאולוגיה שלנו, שלפיה הכל נעשה בייצור עצמי. היינו סורקים את הוואדי מתחת לרחוב אהוד, מחפשים מריצה ישנה, עגלת תינוק שנזרקה, כל מה שיש לו גלגל. לפעמים מצאנו גלגלי גומי, שהפכו את העגלה שלנו לרולס רויס.
לגלגלים שמצאנו קראנו קוגלגרים. הקוגלגרים היו גלגלי מיסב קטנים, עם נטייה להתמלא בחול, באדמה ובשאר מיני לכלוכים, והיה צריך לנקות אותם עם מברשת, לשמן אותם ולתחזק אותם עם הרבה חום ואהבה. וכך עשינו.
לרוב העגלה לא היתה ממש יציבה בגלל שלא תמיד הגלגלים היו באותו הגודל. אז היינו מתהפכים, שורטים את הברכיים, קורעים את הבגדים וחוזרים הביתה חבולים, אבל כשהיינו מצליחים לרדת את כל רחוב שער הגיא התלול ולהגיע ב-50 קמ"ש לרחוב הראל, לא היו מאושרים וגאים מאיתנו.
באותה התקופה לא היו הרבה מכוניות על הכבישים, ולכן מספיק היה שאחד יירד לאמצע רחוב שער הגיא, משם אפשר לתת התראה אם רכב כלשהו היה מגיע, כדי להספיק לחתוך למדרכה ולא להתנגש בו.
ימים רבים וארוכים הקדשנו לבנייתה של כל עגלה, וכשהיא היתה מוכנה העברנו איתה ימים שלמים בדהירה. קארטינג, גרסת שנות ה-70.
מישהי מהצפון
נוסטלגיה, אז קראנו לגלגלים; בורבורים. איזה ימים יפים וצנועים היו לנו אז.
בקיצור היו ימים יפים וכיפים.
אבי ובר
גם אחי ואני בנינו רק בלי לנסר . פשוט מאוד, ארגזי ההדרים שימשו כמרחב לעגלה,שדרה מרכזית שהוצמדה לארגז עם מספרים שבראשה היה קרש קצר מאונך ועם חבלעם שימש כהגה. גלגלים היו מעגלות ישנות.
ירושלמי
אני זוכר בעיקר את הפציעה החוזרת בקרסול שנגרם ממסמר מעוקם שהחזיק את הגלגל במקום.
יהודה קפלן
רק שנות ה70 ? עוד, בשנות ה60 אחרי מלחמת ששת הימים טסנו על מיסבים (קוגלאגרים) בקריית אליעזר בירידה של רח' המעפילים כי זו היתה ירידה.