בשבוע שעבר, אחרי 36 שנות דפוס, העיתון "ידיעות חיפה" נסגר סופית. אני מניח שגם אם היו מבקשים ממני לכתוב ספר שלם על העיתון, עוד היו נשארים לי הרבה מאוד חומרים בחוץ. ולכן, לסכם 36 שנים של עיתון חריג, יחיד ומיוחד בעמוד בודד זו לבטח אחת מהמשימות הקשות ביותר שהטלתי על עצמי.
את הקריירה העיתונאית שלי התחלתי בשנת 1981 ב"כלבו". הייתי אז בן 16 וכתבתי בהתנדבות למדור "ראש קטן" של יורם מארק רייך. ב-1990 התחלתי לעבוד ב"קול חיפה" בשכר. שכר עלוב, אבל שכר. בדיוק אז נוסד גם המתחרה השנוא/המפחיד/המעצבן/המושמץ "ידיעות חיפה". זלזלנו בו, לא ראינו בו עיתון ולא התייחסנו אליו בכבוד, אבל בסקרים הוא הביס אותנו, ובסוף גם הביא לסגירתו של "קול חיפה" ב-1996.
הייתי ממפוטרי "כותרת" בנובמבר 1996. כמו עוד ארבעים ומשהו עיתונאים – שכירים ופרילנסרים – עמדתי בתור אצל יעקב שחם כדי לנסות להיקלט ב"ידיעות חיפה". צחוק הגורל, אחרי שבמשך שש שנים פמפמו לנו כמה זה עיתון נחות וחסר זכות קיום, וכמה שחם הוא גנגסטר שאין לו מושג בעיתונות, כולנו עמדנו בתור אצלו – מהעורך ועד אחרון הפרילנסרים. התמזל מזלי להיות אחד מהשניים היחידים ששחם קלט (השנייה היתה ציפי רום), ובהמשך הוא קיבל גם את חברי דוד ראט.
מהר מאד גיליתי שהגנגסטר, שהשמועות עליו היו שהוא נוקט איומים כדי למכור מודעות, הוא ממש לא כזה. גיליתי אדם חד כתער, שאמנם אין לו תואר אקדמאי אבל חוכמת החיים שלו שווה הרבה ותר מהשניים וחצי תארים שלי. גיליתי גם שהוא לא רק מנהל מעולה אלא גם בעל חושים עיתונאיים מבריקים, אבל מעבר לכל, גיליתי בן אדם מדהים. לא קל לעבוד איתו, אבל זו חוויה. לפעמים הוא מתעצבן, אבל הוא גם נרגע מהר. לאויב שלו הוא יכול להיות אכזר ביותר, אבל לחבריו הוא יהיה החבר הכי טוב בעולם. אפשר בקלות להרגיז אותו, אבל באותה קלות אפשר גם לרכוש את אהבתו. בקיצור, גיליתי ש-80 אחוז ממה שספרו לי ב"קול חיפה" על שחם ו"ידיעות חיפה" הם שקר, ושב-20 האחוזים האחרים צריך לפקפק.
אל שחם, המייסד של "ידיעות חיפה", התוודעתי בתחילת שנות ה-90. לא הכרתי אותו טוב מדי, ולמרות שהוא היה היריב הגדול של העיתון שלי, משהו באיש סקרן אותי. אנשים פחדו ממנו, אני דווקא התרשמתי ממנו. ואז, ב-1996, כשעברתי לעבוד אצלו, הכרתי אדם אחר – ועיתון אחר. לא היה קל לעבוד עם שחם. הוא היה פרפקציוניסט, דקדקן, קשוח, עקשן, דעתן ולפעמים בלתי נסבל. הוא היה יכול להתפוצץ מעצבים, להתפחלץ, לצרוח – ואחרי חצי דקה להמשיך הלאה. העבודה איתו היתה מאתגרת. לכאורה, אדם חסר רגשות ונוקשה מאד, אבל ככל שחלפו השנים למדתי להכיר, מתחת למעטה הקשוח והאטום, אדם עם לב זהב, רק שהוא הקפיד מאוד להסתיר את זה, כדי שחלילה הדבר יתפרש כחולשה.
עם השנים חדלנו להיות רק עובד ומעביד. למרות פער גילאים של 20 שנה היינו חברים קרובים. הוא היה עבורי סוג של אב. לא בדיוק, בערך. אולי חבר בוגר או אח בוגר. הוא תרם לי המון מחוכמתו הרבה, ואני מצדי תמיד עבדתי במסירות עצומה למענו.
רוצים להישאר מעודכנים?
לא היתה לו השכלה אקדמית, אבל הוא היה חכם יותר מכל פרופסור שפגשתי. היו לו חוכמת חיים עצומה וחשיבה חדה ומהירה. הוא אפשר לי ללמוד משפטים כשעבדתי אצלו, ואפילו עודד אותי. ב-1997 כשהתמחתי במשפטים, הוא כבר העביר למשרד בו התמחיתי תיק לטיפול משפטי. ב-1998, כשהוסמכתי לעורך דין, שחם היה הלקוח הראשון שלי. הוא נתן לי לייצג את "ידיעות חיפה" בגביית חובות, סידר שאייצג את משרד הפרסום שפי וחיבר אותי לשותפיו ממשפחת פרייליך, ואפילו נתן לי לטפל בכל עניניו האישיים וגם בענייני משפחתו, למרות שהייתי עורך דין טירון וחסר ניסיון. טפלתי בו, בילדיו, באחיו ובחבריו.
פעם שאלתי אותו למה הוא נותן לי תיקים כשהוא מחובר לכל משרדי עורכי הדין הכי גדולים בארץ. "הם לא מבינים כלום", הוא ענה, "כולם סתם קשקשנים. כיף לי לעבוד עם חבר כמוך". נכון, לא היה קל לייצג אותו כפי שלא היה קל לעבוד איתו, אבל הוא היה הוגן. היו תיקים שניהלנו ביחד, אשר בהם חוכמת החיים שלו ניצחה.
אפשר לומר שהיינו גם סוג של חברים. יצאנו מדי פעם לאכול משהו. הוא היה מומחה בכל דבר שהוא אהב, בעיקר באוכל. אוי ואבוי למסעדן שניסה לדחוף לו דג לא טרי. מבט קטן בעיניים של הדג, והוא היה קורא למנהל שיבוא. אי אפשר היה לסדר אותו. שרימפס לא מהיום? מרחוק הוא היה מריח שמנסים לעבוד עליו. הייתי איתו גם בחו"ל, וגם זו היתה חוויה לא פשוטה.
מאז שאשתו האהובה מאירה נפטרה מסרטן, משהו בשחם כבה. גם הפרישה מ"ידיעות חיפה", מאימפריית התקשורת שהוא בנה בעשר אצבעותיו, לא עשתה לו טוב. בריאותו התרופפה. כמה חודשים לפני מותו הגעתי אליו לביתו בקיסריה כדי לקחת אותו לבני הדייג. בקושי אפשר היה להוצאתי אותו מהבית. הוא בקושי הצליח ללכת מהאוטו למסעדה. אבל כמה שהוא נהנה.
חודשיים לפני מותו, כבר לא היה לו כוח לצאת מהבית. אז הבאתי חומוס, פול וסלט תבולה, ואכלנו אצלו בבית. בהמשך תכננו שאביא לו טייק אווי מבני הדיג, אבל הוא ביטל. אז הבנתי שאם שחם מוותר על מושט ענק שמגיע אליו עד הבית, המצב באמת לא טוב. זה היה חודש לפני מותו. לפני כשנתיים וחצי הוא נגאל מייסוריו.
"ידיעות חיפה" אמנם המשיך לרדת לדפוס עד לפני שבוע, אבל "ידיעות חיפה" בלי יעקב שחם כבר לא היה אותו דבר. היום אני נפרד, בפעם האחרונה, משניהם.
עופר
זוכר את הפרסומת שלו ברדיו שרצה הרבה שנים. המקומונים שפעם היו חובה בכל בית בימי שישי,דעכו בשנים האחרונות כמו העיתונות המודפסת הארצית. הזמן עושה את שלו.
אבי
ידיעות חיפה לא היה עיתון. הוא היה זבלון, שהצליח להמשיך לצאת לאור רק מפני שחולק חינם ע"י מכונת ההפצה של 'ידיעות אחרונות'. התוכן שלו היה זבל מזוקק אחד גדול, שהתבסס על מודעות בשיטת 'בוא נגרד זה לזה בגב' (קודם מפרסמים "ידיעה": עו"ד שלשולי נפגש לארוחת צהרים עם עו"ד קילקולי", ואח"כ עו"ד שילשולי ועו"ד קילקולי מפרסמים מודעה בתשלום). כנ"ל, ליאור פרי, לגבי "ביקורת" המסעדות שלך. אחד כמוך, שההבנה שלו באוכל מסתכמת בלשים חריף על כל דבר, יכול להיות "מבקר מסעדות" רק ב"עיתון" כמו ידיעות חיפה.