נוסטלגיה לסופ"ש | שיר לשלום

החודש לפני שנתיים שלח לי חבר שעבד איתי בעיתון "קול חיפה" שיר שכתבה ושרה רעות זמירין לזכר אביה, העיתונאי שלום זמירין ז"ל, במלאת עשור למותו. מעבר לזה שהשיר הוא מקסים, מרגש, עצוב, יפה וצובט בלב, פתאום קלטתי שחלפו עשר שנים מאז שנעלם החיוך הכי תמידי והכי מזוקן בעיר. ומאז עברו עוד שנתיים, ובשבוע הבא יציינו בני משפחתו, חבריו ומכריו של שלום זמירין – האיש, האגדה והזקן – 12 שנים לפטירתו.

ולמרות שזו מחשבה מעציבה, היא גם מעלה חיוך. כי זמירין תמיד חייך. ותמיד היה מזוקן. לפחות מאז שהכרתי אותו, בשנת 1989, בבית של השכן שלי, צלם העיתונות המנוח רון סולומון. הייתי אז סטודנט לכלכלה, שכרתי דירת שותפים ברחוב הרופא 48 באחוזה ועבדתי בהפקה של "ידיעות אחרונות". איתי עבר סולומון ז"ל, שגר סמוך אלי – ברחוב לינקולן 1. ערב אחד, כשבאתי לרון לשתות בירה צוננת של אחרי העבודה, הוא הכיר לי את זמירין. שתינו בירה ודיברנו על החיים ועל עולם התקשורת.

שלום זמירין ז"ל (צילום: האלבום המשפחתי)

שנה מאוחר יותר הצטלבו דרכינו. הצטרפתי ל"קול חיפה" המתחדש, שהצליח לגייס – על תקן של טאלנט – את זמירין. שלום לא היה עוד עיתונאי בכיר, לא עוד כוכב.. לפני הכל הוא היה המנטור, המורה הרוחני, המגדלור המוסרי של כל שאר העיתונאים, רובם צעירים, רעבים ועם רצון עז להצליח. בשנות ה-80 וה-90 ובעשור הראשון של שנות ה-2000, כמעט כל אנשי התקשורת בחיפה, בשלב זה או אחר, למדו ממנו עיתונאות. הוא היה המוביל וההשראה של רובנו באותן השנים.

מעבר לכך שזמירין היה עיתונאי שנון, כתב מבריק ובעל יכולות כתיבה, ניסוח ועריכה מדהימות, שני מאפיינים הפכו אותו למה שהוא היה. הראשון – הוא לא ניסה להתקדם. השני – הוא אהב ללמד. עיתונאים אחרים ראו במקומון קרש קפיצה, נקודת התחלה בדרך לקריירה בעיתונות הארצית, ברדיו, בטלוויזיה או בתחום הדוברות. זמירין, מתוך בחירה, נשאר בביצה המקומית. הוא היה כישרון ענק, כתב מגזין בחסד עליון, והוא לא גילה שום עניין לעבור ל"שבעה ימים" של "ידיעות" או ל"סופשבוע" של "מעריב".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

הוא היה גם עורך מצוין, שהעדיף לערוך מוספי צרכנות ומדורי חיי לילה במקומון חיפאי, ולא להתקדם להיות עורך בעיתון ארצי, למרות שהיו לו כל הכישורים לכך. זמירין העדיף להתחכך באריה גוראל, בעמרם מצנע וביונה יהב, במקום בראשי ממשלה, בשרים ובחברי כנסת. כי זמירין היה חיפאי, ולא סתם אלא פטריוט חיפאי, שבחר להישאר בביצה החיפאית ולטפח את הנרקיסים שגדלים בה – דור העתיד של התקשורת.

שלום זמירין ז"ל (צילום: האלבום המשפחתי)

הוא לימד וחנך פרחי תקשורת, סייע, הנחה והכווין. זמירין היה חצי דור מבוגר מאיתנו. הוא היה האבא של כולנו, תמיד נכון לעזור, תמיד שמח לתת טיפ – ותמיד מחייך. זמירין היה עיתונאי רציני, אולד סקול, אבל עם רוח שטותניקית קבועה. הוא עבד באופן הכי מקצועי שיש, אבל עם הרבה הומור, בדיחות ועקיצות.

בהמשך עבדנו ביחד ב"כותרת", ודרכינו נפרדו כשהעיתון ממשיך דרכו של "קול חיפה" נסגר בשנת 1996. כמה שנים אחר כך הן הצטלבו שוב, הפעם ב"ידיעות חיפה". כשזמירין שימש סגן עורך ב"כותרת" הוא נתן לי צ'אנס לעבור לתפקיד עריכה אחרי שנים ככתב שטח, ותמיד היה פנוי להקשיב ולייעץ, גם אם הלחץ בשיאו והדד ליין קרב.

לפני 30 שנה, אחרי שסיימתי תואר בכלכלה ומינהל עסקים, התלבטתי אם ללמוד משפטים. זמירין עודד אותי. כבר אז הוא קלט לאן צועדת התקשורת המודפסת. למזלי, קיבלתי את המלצתו. לפני 12 שנים הוא נפטר, אחרי שהמחלה הארורה גברה עליו, ועדיין קשה להאמין שהחיוך נעלם.

יהי זכרו ברוך.

האזכרה לשלום זמירין ז"ל