נוסטלגיה לסופ"ש | שני אחים שאהבו כדורסל, אבל הכדורסל לא אהב אותם

הכדורסל הישראלי ידע לא מעט אחים כדורסלנים. ניב ורועי ברקוביץ', התאומים אלי וקובי בלול, ארי וירדן רוזנברג, ג'ף וסטיב קנט, מנחם ותומר אטלס, אילן ויפת אדגך, וכמובן שלישיית האחים אמישה. בדרך כלל, כמו תמיד בין שני אחים, היה אח אחד שהוא שחקן טוב, ואח שני שהוא פחות טוב. רק אצל האחים ליאור ושי פרי זה היה אח שהוא פחות טוב (הוא) ואח שהוא ממש גרוע (אני).

כילד הייתי כשרון ענק בכדורסל. היתה לי קליעה טובה, יד רכה מחצי מרחק, יכולת כדרור מעולה, ראיית משחק משובחת, ניהול משחק וקבלת החלטות. בורכתי בכישרון, בקואורדינציה, בזריזות ובחשיבה מהירה. כל מה שכדורסלן צריך. כלומר כמעט כל מה שצריך. היתה לי רק בעיה אחת – הייתי שמנמוך, כלומר נמוך, שמנמן ולא אתלטי. עם נתונים פיזיים נחותים כל כך, כל הכשרון העצום שלי לא היה שווה כלום.

שנים של אימונים במכבי חיפה, בכל הגילאים ועם מיטב המאמנים, לא עזרו. השתפרתי עוד ועוד בניהול משחק ובהובלת כדור, הידית שלי מחוץ לקשת הפכה לקטלנית, אבל זה לא ממש עזר לי כי נשארתי שמנמוך. איתי בכיתה למד ירדן רוזנברג. אחיו ארי היה שנה מעלינו. הם היו שחקנים אדירים. הייתי מוכשר מהם. אבל הם היו ראש וחצי גבוהים ממני. זה כל ההבדל. הם עלו לבוגרים של מכבי חיפה, אני נזרקתי לכלבים. כשסיימתי את הנוער, רק 20 סנטימטר הפרידו בין להיות שחקן נבחרת, לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין ולשרת ליד הבית, לבין להתגייס לקרבי ולהישלח ללבנון.

אחרי השירות הצבאי ניסיתי להחיות את הקריירה ככדורסלן, אבל כשאתה 174 ס"מ, כולל הנעליים, אפילו בליגה א' לא רוצים אותך. הקריירה שלי התנדנדה בין ליגה ב' לליגה למקומות עבודה.

אחי הצעיר שי היה ההיפוך המוחלט ממני. קשה להאמין שיצאנו מאותו רחם ולאותם הורים. שי היה גבוה, אתלטי וספורטיבי. כילד הוא היה אלוף בריצות 800 ו-1,500 מטר. במחל'קת האתלטיקה של מכבי חיפה העבירו אותו לריצות 5,000 ו-10,000 מטר, והוא גם הצטיין בקפיצה לגובה, בקפיצה לרוחק, בזריקת דיסקוס ובהטלת כידון.

כשהבנתי שהקריירה שלי לא תגיע לשום מקום לקחתי על עצמי להפוך את אחי האתלט המצטיין לפאואר פורוורד העתיד של הכדורסל הישראלי. היו לשי כל הנתונים הדרושים – הוא היה גבוה, חזק, פיזי ובעל ניתור מדהים. הוא יכול היה להיות כדורסלן ענק עם הנתונים האלה. למעט בעיה אחת קטנה. הוא היה חסר כישרון לחלוטין. לא היתה לו טיפת קורדינציה, ראיית משחק או כושר קליעה.

צחוק הגורל, במקום שאלוהים ייתן לאחד מהאחים לבית פרי את כל מה שצריך להיות כדורסלן מצטיין – כישרון וגוף – והשני ילך ללמוד תעשייה וניהול, הוא חילק את הנתונים באופן כזה שאחד קיבל כישרון אבל בלי גוף, והשני קיבל גוף אבל בלי כישרון.

לאורך כל שנות ילדותו ונעוריו ניסיתי להפוך את שי לשחקן. צ'וצ'ו לדרמן, מאמן הילדים האגדי, אימן אותו באופן אישי; ניר ענבי, אז שחקן במכבי בת גלים ולימים יו"ר אגודת מכבי חיפה, נתן לו במה להשתפשף; עקיב איטח המיתולוגי עבד איתו על הקליעה. כלום לא עזר. שי נשאר אלוף הנוער ב-5,000 מטר, אבל כדורסלן כושל.

שי פרי. כהרגלו רץ

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

בתחילת שנות ה-90 עלה לי רעיון גאוני. נזכרתי במונח המדעי סינרגיה – כששני חומרים יוצרים יחד חומר שלישי, כך שהשלם גדול מסך חלקיו. הבנתי ששי ואני ביחד זה הרבה יותר ממה שאנחנו לחוד. הכישרון שלי והפיזיות שלו יוצרים את הכדורסלן המושלם. במשך קיץ שלם עבדנו ביחד במגרש של הפועל הר הכרמל באורנים והתאמנו על תרגילים שפיתחתי. "צא מהפיקנ'רול, תעבור לבייס ליין, אני מטעה לימין, משחרר כדור לשמאל, ואתה מקבל אסיסט לסלאם דאנק", הסברתי לשי, שלא תמיד הבין מה אני רוצה ממנו.

בסוף הקיץ הצעתי את שנינו כעסקת חבילה לקברניטי הכדורסל הישראלי. מנהלי קבוצות ליגת העל אפילו לא טרחו לקבל שיחות ממני. מנהלים בליגה הלאומית ענו לשיחה, שמעו את הצעתי וטרקו את הטלפון. מנהלי קבוצות בליגות הארצית ו-א' נפנפו אותנו. היחיד שהסכים להחתים אותנו היה המנג'ר של אליצור כפר יונה מתחתית ליגה ב'. הוא אמר שצריך רק לסגור את עניין התשלום. אמרתי שאנחנו לא מבקשים תשלום, רק החזר נסיעות. הוא אמר שאני אידיוט ושהוא התכוון למה שאנחנו נשלם לו כדי שנשחק אצלו.

בסוף סגרנו בהפועל בית אורן מהליגה המקומית של מועצה אזורית חוף הכרמל. המנג'ר של הקבוצה היה ז'אן פייר פופוביץ' (שום קשר למאמן האגדי של סן אנטוניו ספרס גרג פופוביץ'). באותה תקופה לימדתי מתמטיקה את ארבעת ילדיו – אריק, סילבן, גיל ואיב. גם ככה המצב שלהם לא היה מזהיר, והוא פחד שאם הוא לא יסכים לקחת אותי אפסיק ללמד אותם.

הרעיון שלי היה גאוני. שי ואני נקרע את הליגה. זו אמנם ליגה חובבנית להחריד, עם ממוצע קהל 12 צופים במשחק, אבל מתישהו כתבת חמודה מעיתון "קול החוף" תכתוב עלינו, אחר כך "קול חיפה" או "כלבו" יסקרו את האטרקציה של האחים שמטריפים את הליגה, ומשם הדרך קצרה לעמוד שער ב"ידיעות אחרונות". השמים (או לפחות ליגה א') הם הגבול.

העונה החלה. דברים לא ממש הלכו כמו שציפינו. במקום לקרוע את הליגה, הליגה קרעה אותנו. חטפנו תבוסות מחפירות מקבוצות מגוחכות. מכבי פנימיית ימין אורד (עשרה ילדים אתיופים חמודים, גובה ממוצע של 154 ס"מ) נתנו לנו בראש, אליצור ניר עציון (חובשי כיפה עם כרס, גיל ממוצע 56) הביסו אותנו. היינו הבדיחה של הליגה.

אחרי כל תבוסה, שי היה נרגע בריצה מהאולם בניר עציון ועד הבית שלנו באחוזה. אני הייתי נרגע עם בקבוק יין מול הים, מנסה להבין מה דפוק בחיים שלי.

ליאור פרי. כהרגלו שותה

אפילוג

הכתבה היחידה שאי פעם נכתבה עלינו פורסמה ב"קול חיפה" והכותרת שלה היתה "האחים המגוחכים בקבוצה הכי גרועה במזרח התיכון".

בסוף העונה ז'אן פייר אמר לי שמצדו שהילדים שלו ינשרו מבית ספר, יהיו נערי רחוב ויתדרדרו לסמים, אבל הוא לא משאיר אותנו בקבוצה כי ביזינו את שם המועדון.

שי ואני צירפנו את חברנו המשורר דוד אבישי, ונרשמנו לליגת הכדורסל 3X3 ששוחקה בימי שישי במגרש התחתון של בית הספר עירוני ה'. סיימנו במקום האחרון.

שי פרש מכדורסל והפך לפסיכולוג. עד היום הוא רץ מרתון. אני פרשתי מכדורסל והפכתי לעורך דין. עד היום אני שותה יין. לא שחקנו כדורסל כבר 30 שנה.