ברבים מטורי הנוסטלגיה שלי אני מזכיר את חורשת הפרסה. אין לי מושג למה קראנו לה חורשת הפרסה, אבל זה היה שמה מאז ומתמיד. שמעתי שממעוף הציפור היא נראתה בצורת פרסה ושזהו מקור שמה. ייתכן. בכל מקרה, חורשת הפרסה היתה המקום האהוב על ילדי הכרמל, אחוזה, רוממה ואפילו הדר.
בסוף שנות ה-70 רכשו הורי דירת פנטהאוז ברחוב מבצע יונתן, עוד לפני שהוא בכלל הפך לרחוב. באותם הימים מבצע יונתן היה דרך שחיברה את קצה רחוב שמשון עם שכונת רוממה – דרך שתחמה את חורשת הפרסה. החברה הקבלנית הבטיחה להורי שאין שום תוכניות בנייה בחורשה המקסימה, שנפרשה מרוממה ואחוזה ועד למעונות גאולה והדר. אז הבטיחה.
זמן קצר אחרי שעברנו לגור במבצע יונתן הגיעו הדחפורים ומחקו כמעט את כל חורשת הפרסה לטובת הקמת שכונת קוטג'ים יוקרתית. ובמסגרת וידוא הריגה, בלב השכונה, בין המוני הקוטג'ים, הוקם בניין מפלצתי ומכוער להחריד – סוג של אנדרטה לחורשה בפרט ולנעורינו בכלל. עד היום, בביקוריי בבית הוריי, אני יושב במרפסת, יונק בשקט את האספרסו שלי, מביט במפלצת הנוראית ומקלל בלב את אותו ראש עיר של קבלנים שבאבחת חתימה אחת הרס לי (ולעוד רבים) את זיכרון הילדות ודחף לי (ולעוד רבים) בניין מכוער מול הפנים.
חורשת הפרסה היתה ריאה ירוקה ענקית בלבה של חיפה. כילד, היא נראתה לי כמו יער אינסופי. יער עד של עצי אורן, צמחייה סבוכה, מטפסים, פה ושם קרחות יער. בכניסה לחורשה, ליד רחוב שוהם, היה צריף עץ שבו גר המרקיד בנצי תירם, שסירב להתפנות מהמקום. לנו זה נראה אקזוטי והרפתקני לראות משפחה שגרה בצריף בתוך חורשה.
חורשת הפרסה (צילום: ד"ר גדעון פרי)
היינו הולכים ברגל לצופים דרך חורשת הפרסה. זה לא בהכרח היה קיצור דרך, אבל היה הרבה יותר כיף לפלס דרך בחורשה מאשר לרדת ברחוב שמשון ואז לחתוך לרחוב ביכורים. אני הייתי בשבט צופית שפעל בבית הספר עירוני ה', וגם כשהורי העבירו אותי לבית הספר הריאלי המשכתי ללכת לשבט צופית, שהיה צמוד לחורשה.
היו בה קרחות יער שכאילו נועדו לבניית מחנה או להתקנת מדורה. היינו קושרים חבל לעץ ועושים "טרזן", ושם גם קיימנו את פעולות א"ש לילה (למי שלא מכיר, אלו הם ראשי תיבות של אימון שדה). כשהיינו נערים פרחחים נהגנו ללכת למכולת של יעקב ברחוב שמשון, הרזה שבינינו (בדרך כלל אני) היה מתפלח למחסן ברווח בין הדלת לגגון, דופק עוף שלם מהמקפיא, ואז היינו עושים מדורה וצולים את העוף על הגחלים. אומרים שמים גנובים ימתקו, אז כנ"ל לגבי עוף. לא היה בכל רכס הכרמל עוף טעים יותר מזה שנצלה על אש בלב חורשת הפרסה. ויעקב – קבל התנצלות על כל העופות שסילקנו לך.
רוב הפעמים הסתפקנו בתפוחי אדמה. לוקחים חוט תיל ארוך ועושים עליו שרשרת תפוחי אדמה, על חוט אחר עושים שרשרת בצלים, ווזורקים לתוך המדורה. את הטריטוריה שלנו היינו מסמנים בקשירת קצוות של סדינים ושמיכות לאבנים באמצעות חוט שמשון.
רוב העצים בחורשה היו עצי אורן, שזה אומר אצטרובלים, שזה אומר צנוברים. היה לוקח זמן רב (וידיים שחורות) להתארגן על חופן של צנוברים, שבביס אחד היו מחוסלים. אז לא מכרו צנוברים בחנויות פיצוחים ב-120 שקל לקילו.
צינור ענק חצה את חורשת הפרסה, וגם חניכי תנועות הנוער בגאולה והדר עשו חלק נכבד מהפעילויות שלהם בחורשה. היא היתה גדולה כל כך עד שכמעט לא נפגשנו. הפעולות שלנו היו בחלק העליון שלה, ושלהם בחלק התחתון.
את רוב שנות ילדותי, וגם חלק גדול משנות נעוריי, העברתי בחורשת הפרסה, כמו רוב בני גילי. אחרי שהדחפורים סיימו את עבודתם, כמעט את כל החורשה המיתולוגית נמחקה. עכשיו בקושי נשארו עצים, וכבר לא תראו ילדים משחקים שם. וגם לא מפצחים צנוברים.
צנוברים (צילום: ליאור פרי)
נופית
שכחת לספר לנו על "עיי החורבות" שעליהם נבנה הפנטהאוז של הוריך.
עוד אחד שיושב לבטח בביתו ומשחרר נוסטלגיות על הנוף שנעלם לו…..
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
הדבר חוזר על עצמו בכל רחבי עיר. גם בערים אחרות מחסור קרקעות לבנייה מחד ורעב רשות עירונית ל
מיכאל.
הדבר קורה בכל רחבי עיר ובערים אחרות מ 2 סיבוח.
1. מחסור בקרקע.
2. רצון רשות מקומית למקסם את הכנסותיה.חורשה אינה משלמת מיסים על שטחהמיועד לבניה הרשות גובה מיסים דוגמת היתירי בנייה היטל השבחהו ולבסוף ארנונה ורשות המסים גובה מס שבח. המפסידים הם.תושביםשהגוזלים
מהם את טבע והריאות הירוקות.
.
מיכל
הזכרת לי את נוף ילדותי. כל מה שתארת זה גם מה שאני עברתי
עופר אלימלך - ישראל 26
לא תראה ילדים משחקים בטבע גם יהיו שם חדרי גיימינג .
הילדים )רובם( רובוטים מוכן לפס יצור לאייילון מאסק
יואב בלס
גם בנוה בצלע ההר, היה אזור מדהים של פריחות, ירוק, מאגר מים ישן מאוד, שם ילדי השכונה ואנכי העברנו את כל ילדותנו, כיום מחקו הכל, כדי להקים את שכונת רמת הנשיא, יחי הבטון, ימות הטבע