נוסטלגיה לסופ"ש | ערב כיתה

ארבעה ילדים גידלתי וחינכתי. שני הגדולים כבר אחרי צבא, השלישי בשירות סדיר והקטנה בכיתה ו'. ויש לי עוד שתי בנות שאימצו אותי, בנות 7 ו-8. ולא זכור לי שאי פעם מי משלל ילדיי הלך לערב כיתה.

נראה לי שהמוסד והמושג "ערב כיתה" נעלם מהעולם. אני לא יודע מתי, למה ומדוע, אבל אין יותר דבר כזה "ערב כיתה". אני חושב שילדים היום אפילו לא יודעים מה זה. אבל בשנות ה-70 בשכונת אחוזה, ערב כיתה היה קדוש. בערך מכיתה ג' ועד לכיתה ו' לא היה יום שישי בלי ערב כיתה. מדי שבוע היינו מחליטים איפה הוא ייערך, מישהו היה רושם בהפסקה על הלוח את הפרטים, וזהו. בלי ווטסאפים, אימיילים ותזכורות, בלי להודיע באינסטגרם, בטיקטוק או השד יודע מה. אם קבענו ב-20:00 ערב כיתה בגן מאניה שוחט, אז ב-20:00 בול התייצבו 40 ילדים בגן מניה שוחט, ליד המזרקה של בריכת המים הקטנה עם הפסל של האיילה שותה מים. מקומות מפגש מועדפים אחרים היו האנדרטה בפינת שמשון-מוריה, גן שמואל ולפעמים חורשת הפרסה.

ערבי הכיתה נועדו לכולם, גם הילדים הפחות מקובלים הגיעו. זו היתה הזדמנות נדירה למפגש שוויוני חברתי של הדחויים עם מלכת הכיתה. כולם הוזמנו, כולם באו. אף אחד לא תירץ שהוא בסופ"ש בצימר בגליל או בחופשת הכל כלול ברודוס. אף אחד לא העדיף להישאר בבית לראות נטפליקס או לשחק פורטנייט, פשוט כי לא היו כאלה, כך לאף אחד לא היה משהו טוב יותר לעשות בבית.

הייתי הולך ברגל עם חברי הטוב עמיר מרחוב אהוד. בפינת אהוד-שער הגיא חיכה לנו אופיר ארוצ'ס, בפנייה למוריה המתין לנו הצלע הרביעית של החבורה עופר רשף, וביחד הלכנו לנקודת המפגש. לא היה דבר כזה שהורים יקפיצו אותנו. ערב הכיתה התחיל ב-20:00 והסתיים ב-22:00. והדבר הכי מדהים היה שבאפס השקעה, אפס הפקה ואפס תכנון היינו מעבירים אחלה ערב כיתה. בלי כיבוד, בלי מוזיקה ובלי אמצעי עזר, 40 ילדים התיישבנו במעגל – והתחלנו.

בהתחלה קצת שרים. "אל המעיין בא גדי בא גדי קטן", "שושנה שושנה שושנה בים עוד יפליג קפיטן", "הרוח נושבת קרירה נוסיף עוד קיסם למדורה". אחר כך עברנו לשיר "ראמאיה" של אפריק סימון, גרא פולגר שר את הסולו ("אפררררריקיפלה אקום באיה") וכולנו היינו עונים ב"ראמאיה" ענק שהדהד בכל אחוזה.

ואז עברנו למשחקים. עמודו, דג מלוח, חמור ארוך, גולם במעגל, הבנים על הבנות (מי חשב בכלל על Me Too?), ואחריהם הגיע רגע השיא של ערב הכיתה – המשחק האולטימטיבי אמת או חובה. קשה להאמין שהמשחק האדיר והמיתולוגי הזה כבר אינו חלק מחיינו. היו זמנים שבהם אמת או חובה היה הרגע אליו חיכינו כל השבוע.

לוקחים בקבוק ומסובבים. מי שהבקבוק נעצר מולו עם התחתית הוא השואל, מי שהבקבוק נעצר מולו עם הפיה הוא הקורבן. אמת או חובה?
הפחדנים נשארו באזור האמת. נכון שאתה מאוהב בלימור לזר (הילדה הכי יפה בכיתה, וגם זו שרצה 8.7 שניות ב-60 מטר – שיא בית ספר לבנים ולבנות)? האם היית רוצה להיות חברה של אבי גוטרמן (הילד הכי יפה בכיתה והתלמיד הכי טוב)? רוב התשובות היו שקריות כמובן. האמיצים הלכו על חובה, בתקווה שהם יידרשו לנשק את שירה החמודה ולא יחטפו משימה כמו לעמוד על רגל אחת חמש דקות. כך העברנו ערבי כיתה – עם צחוקים, שירים והווי.

בכיתה ז' התחלפו ערבי הכיתה בפעילות בצופים. היינו נפגשים בשבט צופית לפעולות, שלא היו שונות בהרבה מערבי הכיתה. בהמשך עברנו למסיבות דיסקו, בעיקר בבית של ארוצ'ס שהיה מארגן המסיבות הטוב ביותר בכל רכס הכרמל. אין מראה משעשע יותר מכמה עשרות ילדים מתבגרים מנסים לרקוד בגמלוניות לצלילי הבי ג'יס, אבבא, E.L.O ובוני אם.

כל הבנים בכיתה היו מאוהבים בטירוף בבלונדינית ובג'ינג'ית של להקת אבבא. רק אני כבר בגיל 12 הרגשתי שמי שעושות לי את זה הן רק הזמרות השחומות. גלוריה גיינור, דיאנה רוס, דונה סאמר ובעיקר שלוש הזמרות של בוני אם. הייתי יושב, בוהה בעטיפת האלבום "מה בייקר" ומקנא בזמר של בוני אם שבטח משכיב את שלוש החתיכות שלצדו. כמה סמלי שכיום אני בזוגיות עם אשה אתיופית וגם גרוש מאשה אתיופית. הכל התחיל כנראה באותם ערבי כיתה ומסיבות בשנות ה-70.

אפילוג

היום אין יותר ערבי כיתה. הילדים של היום לא יודעים בכלל מה זה, וביום שישי בערב רובם בסמארטפון או בסוני.

חברי דוקטור עמיר הוא נוירולוג בכיר, גרא פולגר ואבי גוטרמן הם עורך דין, ואופיר ארוצ'ס הוא מתווך נדל"ן. את עופר רשף פגשתי באילת לפני כמה שנים. אני לא חושב שהם שרים את אפריק סימון.