זה היה משחק בהזמנה: ניצחון צפוי מול הקבוצה החלשה בליגה, שלושה ניצחונות רצופים בפעם הראשונה השנה, שבעה משחקים ללא הפסד לברק בכר. וככה, בשקט בשקט, מכבי חיפה כבר במקום הרביעי ואפשר לדבר ללא חשש על הפלייאוף העליון.
בני ריינה לא היוותה יריב, ועדיין – כולנו זוכרים ימים אחרים, ממש לא מזמן, שגם משחקים כאלה הפכו לסיוט. אבל ככל שחולף הזמן, מכבי נראית אחרת. זו כבר לא הקבוצה של דייגו פלורס. הקבוצה רעבה יותר ואפילו שמחה יותר.
עלי מוחמד חזר להיות עלי מוחמד של ליגת האלופות ונדמה שהחזרה של בכר עשתה לו רק טוב; שון גולדברג, שנראה כבר כאילו הוא לקראת סוף הקריירה, שוב מציג יכולת נהדרת; מיכאל אוחנה חזר אחורה בזמן. יילה בטאי מראה סוף סוף למה התעקשו עליו (חוץ מההרחקה המיותרת שתמנע ממנו לשחק מול בית"ר ירושלים); וגיא מלמד – מה כבר אפשר לומר עליו? גם יותר מחצי עונה בלי כדורגל לא פגעה בכושר ההבקעה שלו.
אבל מעל כולם, האיש שלי בשבועות האחרונים הוא קנת' חסן קני סייף. וזה לא רק בגלל שני שערים ברציפות. הוא יכול לשחק בכל תפקיד – מגן, קשר ואם צריך אז גם שוער. הוא תמיד נותן הכל, לא מתלונן, לא עושה פרצופים ולא מוריד רגל מהגז. והוא מעריך כל שנייה עם החולצה הירוקה.
רוצים להישאר מעודכנים?
השבוע, בלי רעש וצלצולים, הודיע רמי גרשון על פרישה. גרשון היה שחקן שכל מאמן חולם עליו – תמיד שם כשצריך, תמיד מוכן לעלות על הדשא, תמיד דמות בחדר ההלבשה. בנקודה הזאת, סייף מזכיר לי מאוד את גרשון. כאלה שחקנים אני רוצה במכבי. גם על הדשא וגם מחוצה לו, מובילי דרך, מחנכי הדור הבא.
את המשחקים האחרונים מנצחים עבור בכר שחקנים שלא נספרו – לא אצלו עוד בקדנציה הקודמת וגם לא בקדנציה הנוכחית. הם קיבלו את ההזדמנות ולקחו אותה בשתי ידיים.
המשחק ביום שני נגד בית"ר הוא מבחן בגרות אמיתי. בלי עבדולאי סק שיצא לאליפות אפריקה, בלי בטאי המורחק, אבל עם אוחנה ומלמד וסייף. ואני, כרגיל, אגיע כמובן. עדיין בלי ציפיות.
תגובות