נוסטלגיה לסופ"ש | שינויים בהרגלי הצריכה

בוקר שבת שעברה. התעוררתי בצימר עם כאב ראש. "לעזאזל על הג'ין המזופט הזה", אמרתי בשקט. ערב קודם שתיתי ג'ין עם טוניק, לראשונה לדעתי מאז תחילת שנות ה-90 – הימים שזה היה הדרינק הקבוע שלי באחוזה הקטנה, בסנדק ובעוגן. בקבוק הג'ין היה עדיין חצי מלא. לפני שנה הביאו לי אורחים מאתיופיה את הבקבוק הזה שהם קנו בדיוטי פרי באדיס אבבא בדרכם לישראל. לקח לי שנה להוריד חצי בקבוק, ולא נראה לי שאוריד את החצי הנותר בקרוב. פעם, בקבוק ג'ין לא היה שורד אצלי שבוע. בעיקר אם הוא היה מהסוג האהוב עלי – גורדון.

ואז נזכרתי בכל המשקאות ששתינו פעם ובפאבים של פעם. התחלתי לשתות בתחילת שנות ה-80. ב-1981 הייתי בן 16 ועברתי את ההשתכרויות הראשונות שלי. היו אז כמה פאבים נהדרים בחיפה, ואז עוד לא היתה אכיפת גיל. תוך שנתיים כבר הפכה השתייה מתחביב חביב לדרך חיים. אלכוהול לא היה בילוי אלא תפישת עולם.

פאב הסבתא במרכז הכרמל הפך לבית השני שלי (יש שיגידו שבית הורי הפך לבית השני שלי כי הסבתא היה הבית הראשון). אהבתי גם את מישקה בדרך הים (שהפך אחר כך לג'ז קפה), את הסקורפיון הצמוד לסבתא, את הפאב ממול שהיה הפאב של ימאי הצי השישי, ובהמשך גם את הפאבים בעיר התחתית – אנטוני, לונדון פרייד, הסנדק, קלמן והעוגן – ואת האינדיגו בדניה. וכשרחוב נורדאו הפך למדרחוב חיבבתי מאוד גם את העולם הזה המיתולוגי ואת טייק פייב הסמוך. היתה כמובן גם אופציה לגוון ולקפוץ לעמק האלכוהול במפרץ חיפה, למקומות כמו הפאבליק, ראש קטן והשלולית, ואם התחשק, אז לנסוע קצת יותר רחוק לממזגות העמק.

פאב הסבתא (צילום: האני ליובן)

הפאבים בחיפה היו שונים לחלוטין ממה שהם היום. ההיצע הקולינרי היה מצומצם ביותר. חוץ אולי מהסנדק, שהציע פלטות גבינות ונקניקים תוצרת חוץ משובחות ביותר, רוב הפאבים הציעו טוסטים (ע"ע העולם הזה) ושני סלטים קבועים – סלט ניסואז וסלט יווני. והיו גם קרוקטים (ע"ע הפאב של אנטוני) וצ'יפס כמובן. זה היה לפני שהפאבים הפכו לסוג של מסעדות שף.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

היינו חזק בתוך תופעת הקפצת הטקילה. ממלאים כוס של שוט – שני שליש טקילה, שליש ספרייט. על היד בוזקים מלח, בצד פלח לימון מוכן לפעולה. ואז כולם ביחד מכים עם הכוס בעלת התחתית העבה חזק בשולחן, כשהיד החובטת מכסה את הכוס. שותים במכה אחת את המשקה, ואז נוגסים בלימון ומלקקים מלח, או קודם מלקקים את המלח ואז נוגסים בלימון, לא זוכר את הסדר. הקפצת טקילה היתה משהו בין אירוע חברתי לפולחן.

האינדיגו (צילום: האלבום הפרטי של שחק משה)

והיתה הצוללת. כלומר לכלוא וודקה בתוך בירה. ממלאים כוס צרה בוודקה ושמים עליה כוס בירה הפוכה. כשהופכים את העסק הזה ומיד ממלאים בבירה, הוודקה נלכדת בתוך הבירה בגלל הוואקום, וכששותים – הוואקום פוחת בהדרגה, הוודקה משתחררת, ולאורך השתייה הבירה הולכת ונהיית מחוזקת יותר. ואפרופו השילוב הנורא של וודקה ובירה, היינו שותים גם ביר באסטר, כלומר בירה ממזרית, שזה בירה עם וודקה וטבסקו. למה טבסקו? כי הטעם של הוודקה והבירה ביחד הוא כל כך מזעזע, שרק אם מוסיפים טבסקו מרגישים חריפות ולא גועל.

היינו שותים גם משקאות נחותים ביותר – ברנדי סטוק 84, ברנדי 777, וודקה קגלוביץ' (נקי או בטעמים מזעזעים), עראק ספייד (עם טעם של ספירט). אלה היו משקאות איומים, שאז לא היתה לנו ברירה אלא לשתות אותם כי לא היה משהו אחר. היינו תפרנים מכדי לשתות תוצרת חוץ. לכן המשקה ג'ין וטוניק היה אופציה טובה לשתיין התפרן. הטעם של הטוניק הוא חזק – ומסתיר את הג'ין הזול.

כך היה גם עם משקה אהוב אחר באותן השנים – בלאדי מרי. השילוב המרטיט של מיץ עגבניות, מלח, פלפל שחור, טבסקו, כמה טיפול רוטב ווסטרשייר, עלה סלרי וודקה זולה במיוחד עשה בהחלט את העבודה.

האחוזה הקטנה (צילום: האלבום הפרטי של מיקי מרציאנו)

אבל המשקה שאיתו הכי אהבתי להשתכר בזול היה הלונג איילנד. מערבבים את ארבעת השקופים – וודקה, ג'ין, רום וטקילה – מעורבבים עם קולה, וזהו. נהגתי לבקש מהברמן שימזוג כמה שפחות קולה, אבל אחרי כמה שלוקים של התערובת הנוראית הזו הייתי אומר לברמן שזה חזק מדי ומבקש ממנו שיוסיף קולה. אחרי עוד כמה שלוקים הייתי אומר לו שזה חלש מדי ושיוסיף וודקה וטקילה. וחוזר חלילה. כך היה אפשר להשתכר מכוס אחת קטלנית במיוחד.

האלכוהול כאמור היה אז ברובו נחות. באגף הבירה שלטו גולדסטאר ומכבי, ומעטים היו הברים שהציעו גינס. גם הוויסקי היה מהמותגים הזולים – אולד קליפר, בלאק אנד ווייט, ג'יימסון. ג'וני ווקר רד לייבל נחשב לטופ. היום אף לוגם מתחיל לא יתקרב למשקאות האלו. לא היתה תרבות שתייה ולא ידענו מה זה שיבס ריגל ומה זה גלן פידיך 18 שנה. גם לא שמענו על ברנדי נפוליאון או קוניאק הנסי v.s.o.p. לא ידענו כלום, אבל אהבנו את החיים. וריבונו של עולם, כמה שאני מתגעגע לימים ההם.