נוסטלגיה לסופ"ש | משחק המלכים

לפני כמה ימים ראיתי בקבוצת הפייסבוק של השכונה שלי שמישהי פרסמה שהיא מחפשת לאבא שלה בן ה-85 מישהו שיסכים לבוא אליו ולשחק איתו שחמט. הבת המסורה אפילו הציעה תשלום עבור השירות הזה. בהתחלה התעלמתי מהמודעה כי מה לי ולשחמט? מאז גיל 20 וקצת לא שיחקתי. אבל כשראיתי את הפוסט בעוד כמה קבוצות פייסבוק, וגם בקבוצת הווטסאפ השכונתי, הבנתי שהיא לא מצליחה למצוא לאביה פרטנר למשחק המלכים. אז פניתי אליה והצעתי לה לשחק עם אבא שלה, בלי תשלום כמובן. אבל חשש קטן קינן בלבי – מה יקרה עם הזקן יביס אותי ויקרע לי את הצורה? איזו פאדיחה. לא שיחקתי שחמט כבר כמעט 40 שנה, ואם השחמטאי הקשיש מתאמן ומשחק כל חייו, אני הולך להתבזות. קבענו לשישי הקרוב, ועוד אעדכן איך זה הסתיים.

ההתרחשות הזכירה לי את ימי השחמט של פעם, ובעיקר את שתי האליפויות היחידות בחיי שבהן השתתפתי – מכל הסיבות הלא נכונות.

פעם כולנו ידענו לשחק שחמט. זה היה בערך כמו לדעת לרכוב על אופניים. היו כאלה שידעו לשחק מצוין, הלכו לחוג שחמט והשתתפו בתחרויות, היו כאלו שבקושי ידעו את החוקים, אבל כולם שיחקו. שחמט היה משחק להמונים. בהתחלה שיחקנו עם החברים, עם ההורים ועם האחים, ובשנות ה-80 עברנו לשחק מול מחשב. היום בכל כיתה ממוצעת בישראל, תמצאו אולי אחד שיודע את החוקים, איך מזיזים רץ ולמה המלכה הכי חשובה. וגם אותו צדיק, ספק אם הוא יודע מה זה מט סנדלרים, פתיחה סיציליאנית, הצרחה או גמביט.

כמו כל ילד בכרמל, כשהייתי בן 6 למדתי את חוקי השחמט. יום אחד חבר בא לבקר את הוריי. הייתי לבד בבית והצעתי לו לשחק איתי שחמט עד שהם יחזרו הביתה. כשהם הגיעו חיכה להם חבר בן גילם, המום, שסיפר להם שניצחתי אותו. ולא, הוא לא הפסיד בכוונה. כנראה שהיה לי כישרון עצום שלא מומש.

בבית הספר אהוד השתתפתי לפרק זמן קצר בחוג שחמט, אבל השתעממתי והעדפתי טיסנאות בבית מילר. שיחקתי רק כתחביב, ומעולם לא למדתי באופן מסודר פתיחות, טקטיקות ואסטרטגיות. גם בצבא המשכתי לשחק מדי פעם, ככה בחפיף, וביציאות הביתה הלכתי לפאב הסבתא כדי לשתות בירה ולשחק שחמט.

יום אחד הגיע לבסיס טילי הנ"מ שבו שירתי מברק שבישר כי בקרוב תיערך אליפות חיל האוויר בשחמט בבית ספר לנ"מ בהרצליה, וכי על המפקדים חלה החובה לשחרר כל חייל שישתתף בתחרות. המחשבה של להעביר שבוע בהרצליה ולחזור כל ערב הביתה, בזמן שחברי לסוללה פרושים על קו הגבול עם לבנון, קרצה לי. אז נרשמתי לתחרות בידיעה שעדיף להיות מובס על ידי שחקנים מקצוענים מאשר לטחון שמירות אינסופיות וכוננות מבצעית.

הגעתי להרצליה לתחרות הגדולה. המשתתפים נחלקו לשתי קבוצות ברורות. האחת של המקצוענים, אלו שמשתייכים למועדוני שחמט, מתחרים וחולמיים להיות הבובי פישר או הגארי הקספרוב הבאים. השנייה של הליצנים. אלו שנרשמו לתחרות רק כדי לברוח מפתיחת צירים. אני כמובן השתייכתי לליצנים. בזמן שהמקצוענים באו עם ערכות שחמט, ניהלו רשימות ופתרו חידות שחמט בשעות הפנאי, אנחנו הליצנים נחנו תחת עץ האקליפטוס עם סיגריה בפה וטורטית מהשק"ם.

הסבירו לנו את חוקי התחרות. הסיבוב הראשון מתקיים בתום הגרלה חופשית. משחקים עם שעון, ומי שנגמר לו הזמן מפסיד ללא קשר למצב על הלוח. ניצחון מעניק נקודה, תיקו חצי נקודה והפסד לא מעניק כלום. הסיבובים הבאים מפגישים בין שחקנים עם אותו מספר נקודות, כך שמי שמנצח פוגש מישהו שגם הוא ניצח, ומפסיד פוגש מפסיד.

התחרות יצאה לדרך. בסיבובים הראשונים הגרלתי כמה ליצנים שבקושי ידעו את חוקי המשחק, וניצחתי די בקלות. אבל ככל שצברתי נקודות קיבלתי שחקנים מקצועיים וחטפתי כמה תבוסות קשות. השיטה היתה כזו, שאחרי התבוסות שוב הוגרלתי מול ליצנים, הפעם פחות כושלים שניצחו ליצנים יותר כושלים, וחזרתי לנצח. את רוב התחרות העברתי מעט אחרי חבורת המובילים – מנצח את הליצנים ומפסיד למקצוענים. אלא שביום האחרון הדהמתי כמה שחקנים טובים, שכנראה זלזלו בליצן שבעיקר משחק בפאב הסבתא אחרי שני ליטר בירה, ומשום מקום סיימתי את אליפות חיל האוויר במקום הרביעי הסנסציוני.

התחלתי להיפרד מכולם, כולל מקריירת השחמט החד פעמית שלי, ולפתע קרא לי מארגן התחרות. "סמ"ר פרי", הוא אמר בקול רם מאוד, "ניפגש בשבוע הבא בנתניה". "נתניה?!" תהיתי, "מה לי ולנתניה?". ואז התברר לי שבבית גולדמינץ בנתניה ייערך כעבור שבוע גמר אליפות צה"ל, כאשר חמשת הראשונים באליפות חיל האוויר העפילו אליו. "אתה תהיה אחד הלא מדורגים היחידים באליפות", הוא הדגיש. וכך מצאתי את עצמי נהנה מעוד שבוע של חופש, הפעם בעיר היהלומים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

גמר אליפות צה"ל כבר היה סיפור אחר לגמרי. כל הסלתא והשמנא של השחמט הישראלי. מצאתי את עצמי מתמודד עם סגן אלוף אירופה לנוער, עם אלופת אירופה לנערות, עם מדליסט מאליפות העולם עד גיל 20, עם כמה אלופי ישראל בעבר ובהווה – שחקנים בדרגת אומן ורב אומן. "אני בדירוג מועמד לאומן, מה הדרוג שלך ? " שאל אותי משקפופר מעצבן. "אני בדירוג של מוריד שלוש טקילות ואז משחק באליפות פאב הסבתא", עניתי.

התחרות החלה, וכמובן שיריביי שמחזיקים בארון עמוס גביעים קרעו אותי לגזרים. אחרי כמה הפסדים מחפירים התחלתי לקבל שחקנים שגם להם ניקוד אפס. גם הם מחצו אותי. עד שהוגרלתי נגד בחור חיפאי, דני פלד שמו – בחור נחמד אבל שבקושי ידע את חוקי המשחק – וקרעתי אותו לגזרים. "אתה בחור עלא כיפאק אבל שחקן גרוע. איך הגעת לגמר?", שאלתי אותו אחרי שעשיתי לו מט סנדלרים בשלושה מהלכים. "אני משרת במצ"ח", הוא ענה, "יש שם שלושה שחקנים מקצועניים, וכדי להתמודד לא רק בתחרות היחידים אלא גם בתחרות הקבוצתית, הם היו צריכים שחקן רביעי. בכל החיל הם לא מצאו שחקן שישלים רביעייה, אז התנדבתי. עדיף להיות בנתניה במקום לחטוף מכות מגולנצ'יקים".

הנקודה שצברתי מול דני זרקה אותי קדימה, רק כדי לחטוף עוד כמה תבוסות מול כאלו שזכו בניצחון בודד עד שהם פגשו אותי. מתישהו פגשתי עוד שחקן חובבן, שגם הוא קיבל את הנקודה הבודדת שלו בניצחון על דני, הצלחתי לנצח ועליתי לשתי נקודות. בסיבוב האחרון קיבלתי חבר ילדות – יואב שיבר. השיבר היה בחיל התחזוקה, ובאליפות פיקוד צפון הדהים והעפיל לגמר אליפות צה"ל – הישג אדיר למי שאת רוב קריירת השחמט עשה גם הוא בפאב הסבתא. הוא גדל ברחוב כספרי, אני ברחוב יותם, וזה הפך לדרבי של אחוזה. גם הוא, כמוני, שיחק בפאב הסבתא; גם הוא, כמוני, נרשם לתחרות רק כדי לברוח מפעילות מבצעית שוטפת; גם הוא, כמוני, ניצח את דני וניצח מישהו שניצח את דני, וכך נפגשנו שני אחוזאים עם שתי נקודות לקלאסיקו של התחרות. תוך כדי משחק דיברנו על להקת המי, על הסולואים של פיט טאונסנד ועל חברים משותפים. המשחק נגמר בתיקו, וכך סיימתי עם 2.5 נקודות במקום ה-74 בתחרות, אבל במקום הכי גבוה מבין הלא מדורגים.

בסוף האליפות קרא לי המארגן ואמר לי שאם זו הרמה שלי בלי שאי פעם למדתי שחמט באופן מקצועי, אז יש לי פוטניאל אדיר. "תצטרף למועדון ותתחיל ללמוד ברצינות", הוא אמר. אני העדפתי להתאמן בהורדת שוטים של טקילה.

אחרי הצבא נסעתי למזרח הרחוק. בתאילנד שיחקתי שחמט סטלה, שזה אומר שמעשנים המון גראס, וכשהמוח מחוק לחלוטין משחקים שחמט. הרמה היתה ירודה להחריד, אבל המשחק היה מלהיב ביותר. לשחק שחמט כשאתה קרוע רצח זה חוויה רוחנית מדהימה. לאחר שחזרתי מהמזרח, קריירת השחמט שלי התפוגגה לחלוטין. ביום שישי יתרחש הקאמבק הגדול, מול קשיש בן 85 שבטח ינקנק אותי.

אפילוג

את דני פלד פגשתי שוב באוניברסיטת חיפה, כשלמדנו כלכלה ומינהל עסקים. גם אשתו לעתיד אריאלה למדה איתנו. מאוחר יותר למדתי איתה משפטים. מתישהו הם התגרשו. עם יואב שיבר אני בקשר רופף דרך הפייסבוק.

כמעט לא שיחקתי שחמט מאז. לפני כמה שנים קניתי בספרד ערכת שחמט כדי ללמד את אשתי ואת בתי הצעירה איך משחקים. לא הצלחתי ללמד אותן את החוקים הבסיסיים. בהמשך התגרשנו. התחלתי לצאת עם מישהי, קניתי לה ערכת שחמט וניסיתי ללמד אותה את החוקים. גם היא איבדה עניין. מתישהו נפרדנו. אולי שחמט הוא משחק הפרידות?

יואב שיבר וליאור פרי בהפוגה בין משחקים באליפות צה"ל בשחמט