נוסטלגיה לסופ"ש | הקיץ של 83'

השבוע פגשתי את חברי הטוב ערן כרמלי, שחגג יום הולדת 59. יש לנו מסורת לחגוג ביחד את יום ההולדת שלו בארוחה טובה. הוא בוחר את המסעדה, אני מזמין מקום ומטפל בחשבון. ככה זה במדינה שבה עורך דין אנונימי, צנוע ונחבא אל הכלים מרוויח הרבה יותר ממוזיקאי, מוכשר ככל שיהיה. ביקום מקביל ערן היה אמור להיות כוכב רוק ענק, מולטי מיליונר, מצליח בטירוף, אבל ביקום שלנו – ובמדינה שלנו – למרות הכישרון העצום, אחרי 50 שנה על הבמה, ערן עדיין שמח שפעם בשנה אני מזמין אותו לארוחה במסעדת שף נחשבת.

אחרי שפירקנו בקבוק יין אדום, זכר לימים ההם, קלטנו שאנחנו לא רק חוגגים 59 שנים לצעיר שבינינו (אני מבוגר ממנו בשנה) אלא שאנחנו חברים כבר 43 שנה, מאז 1983.

נולדתי בדצמבר 1965. לכן עליתי לכיתה א' לפני שהייתי בן 6, ולכן גם סיימתי תיכון בגיל 17.5. ביוני 83' סיימתי את כל בחינות הבגרות שלי, ולא היה לי שום עניין לשפר ציונים במועדי ב' (תעודת הבגרות שלי משעממת להחריד – פרט ל-9 באנגלית, כי כילד גדלתי בחו"ל, ו-6 בדקדוק, מאותה הסיבה, כל הציונים שלי היו 8). הייתי אמור להתגייס במחזור הגיוס של פברואר 84', כך שעמדו לרשותי שמונה חודשים לעוף על החיים.

קיץ 83' היה טוב אלי. חופש ארוך שנראה כמעט אין סופי. משפחתי נסעה לדרום אפריקה במסגרת עבודתו של אבי, ואני, שהייתי כבר אז שמלאני, בעניין של זכויות אדם, חופש, ליברליות וכו', הודעתי שאני לא מוכן לנסוע למדינת אפרטהייד גזענית ונשארתי לבד בדירה ברחוב יותם. היה לי בית משלי, מערכת סטריאו שעבדה בפול ווליום, חברים שבאו לשמוע תקליטים וכמה שכנים שהתלוננו על רעש בלתי פוסק של רוק כבד, אבל אז אי אפשר היה להתקשר לנייד של ההורים ולהתלונן.

עבדתי עם חברי עמיר בקייטרינג מקס ומוריץ. כל ערב כמעט היה אירוע, שזה אומר אוכל, מוזיקה, כסף טוב והרבה דאחקות. בשעות היום עמיר עבד בגבי תקליטים אצל גבי הלבן, ולפעמים הייתי בא אליו, רובץ יום שלם בחנות ושומע המון מוזיקה. בצהריים היינו מורידים פלאפל ברחוב החלוץ, כשאז עוד נתנו פחית שתייה בחינם למי שמזמין מנה.

הייתי פריק של מוזיקה, אבל לא ידעתי לנגן. משום מה, הורי שלחו אותי בכיתה ז' ללמוד כינור בבית הספר שבו למדתי בארצות הברית כמקצוע בחירה. שנאתי כל רגע. בכיתה ח' פרשתי מכינור והעדפתי ללמוד ספרדית. בתחילת שנות ה-80 נהייתי פריק של רוק, פאנק, גל חדש, הבי מטאל ושאר הז'אנרים של מוזיקה רועשת. הייתי במעגל המורחב סביב להקת הפאנק החיפאית קילר הלוהטת (ובמילים אחרות – זה שמסיע בסובארו העלובה של הוריו חמישה חברי להקה פלוס כלים פלוס ציוד הגברה, ומרגיש בעננים שהוא חלק מהלהקה) וגם החלטתי לפעול עצמאית.

קילר הלוהטת

חברים שלי מהמחזור בבית ספר הריאלי – אורי נבו (בס) ודני ריבקין (גיטרה) – הקימו להקה, פיקאסו שמה, ואני שימשתי המנהל/המפיק/האמרגן שלה. ביחד עם אורן שי (קלידים) ועופר שטרייכמן (תופים) השלמנו חמישייה. ניצלתי את העובדה שאני כותב במדור "ראש קטן" בקול חיפה כדי לקדם את הלהקה (כבר אז האתיקה העיתונאית היתה בזבל) ואת הקשרים שלי בסצנה כדי לארגן הופעות. כשהיינו צריכים זמר איכותי להופעות, האמרגן יעקב מירקין חיבר אותנו לערן כרמלי.

כשהיה בן 9 נחשב ערן לסוג של ילד פלא אחרי שזכה במקום שלישי בפסטיבל שירי הילדים. כשהכרנו ב-1983 הוא כבר לא היה ילד, אבל הפלא נשאר. ערן היה זמר מצוין ופרפורמר אדיר. הוא גר בקרית אליעזר, ועד אז אף אחד מאיתנו מעולם לא הכיר אף אחד מקרית אליעזר. היינו ילדים טובים מהכרמל שלא הרחיקו מעולם מעבר לרחוב לאון בלום.

ערן הכיר לנו את מי שהפכו לימים לחבר'ה מקרית אליעזר. בהתחלה את הגיטריסט האגדי איתי הורוביץ אשר כונה בשכונה "אדי ואן הלן הישראלי". איתי הכיר לנו את אשר שושן – גיטריסט גאון אבל מפוצץ בבעיות – שחשף אותנו למוזיקה הפסיכדלית, למוזיקה האוונגרדית, לפראנק זאפה ולגונג שלא הגיעה אז לכרמל. אשר גר עם אחיו למחצה שלום שהיה מבוגר מאיתנו.

שלום, שהיה מתופף, הכיר לנו חברים בני גילו כמו האחים האנרכיסטים ספרטק, ג'וליאנו ואביר מר. דרכם למדנו להכיר את הצד הפרוע של החיים. דרך האחים מר גיליתי פן נוסף לחיים, כזה שילווה אותי שנים רבות – הסמים הקלים. בבית של ספרטק ואביר ברחוב אלנבי ניסיתי לראשונה חשיש. הם היו צורכים חשיש בשיטת הסכינים – לוקחים מעטפת של קופסת גפרורים ושמים בפה. על הכיריים מחממים שני סכינים עד שראשיהם מלובנים. או אז מניחים פרור חשיש הסכין, מועכים עם הסכין השני, ואת העשן שיוצא שואפים חזק באמצעות קופסת הגפרורים. נשמע דבילי, אבל עולה לראש בבום.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

קיץ 83' המשיך להיות טוב אלי. נפגשתי עם כל שלוש הבנות שעמן נהגתי להתכתב (כן, באותן השנים בני נוער ממקומות שונים נהגו להתכתב, קראו לזה "חבר לעט" ובאנגלית "pen pal"), ושלושתן – רותם מבן שמן, אתי מדימונה ונעמה מתל אביב – מצאו חן בעיני, עד לרמה של כמעט התאהבות. לצערי הן לא התאהבו בי. דווקא עם הבן היחיד שאיתו התכתבתי, יואל דרוקר (שנינו הערצנו את להקת Rush הקנדית), אני בקשר חברי עד היום. אח שלו אלי אפילו עבד איתי במשך שנים רבות ב"קול חיפה".

בקיץ הזה העברתי הרבה לילות בסרטי חצות בקולנוע אורלי ובסינמטק. "יום רביעי הגדול", "טומי", "מופע הקולנוע של רוקי", "פינק פלויד בפומפיי", "המנגינה לעולם נשארת" של לד זפלין. הייתי חלק מחבורת "ראש קטן" בכלבו, עשינו עיתונות פרועה ואנרכיסטית, החיים התמקדו סביב קילר הלוהטת, וגם לקחתי חלק בהפקת ערב ראש קטן בסינמטק כשהלהקה שניהלתי ערכה הופעת חימום לקילר. היום זה לא נשמע משהו, אז זה היה בגדר של הגשמת חלום.

התחלתי גם לשתות בפאבים. אז עוד לא אכפו את מגבלות הגיל, כך שלפעמים אחרי חזרה במחסן של ההורים של אורן היינו הולכים להוריד חצי ליטר גולדסטאר. ועוד חצי ליטר כשרצינו להשתכר. החיים היו יפים. היינו צעירים, היינו תמימים, מלחמת לבנון נראתה כמו משהו מרוחק שבטח תיגמר עד שנתגייס.

ואז, פתאום, דווקא כשהחיים היו יפים והכל הלך טוב, הקדימו לי את הגיוס לנובמבר 83'. גייסו אותי עוד לפני שחגגתי 18. בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על העניינים. הקמתי סופר גרופ בשם אוטופיה עם הגיטריסט אסף ליבוביץ' ועם ענק הבס עדי אריאל, ובסיום הטירונות הצלחתי לארגן ללהקה הופעה בקיבוץ געש. בהמשך גיליתי שרוני, השותף של אנטוני מהפאב, עושה מילואים ביחידה שלי, אז גירדתי הופעה גם שם. ואפילו אצל גבי הלבן במועדון בראשית ברחוב נורדאו.

אחר כך שלחו אותי ללבנון. קצת קשה להיות אמרגן ממולח כשאתה בג'בל מובארק, חור באמצע לבנון, הרבה צפונה מאגם קראון, עם יציאות הביתה פעם בחודש וחצי. עדי ואיתי התגייסו לקרבי, ודני התגייס לשיריון. אורי הפך לעתודאי והחל ללמוד רפואה. הלהקה התפרקה.

ועדיין, קיץ 83' היה טוב אלי.

אפילוג

אורי הפך לרופא, הוא חי היום בקנדה. עמיר למד רפואה והוא נוירולוג בכיר. עופר הוא פרופסור למשהו. איתי מטייל כל חייו ויש לו עסק לטיולי בוטיק בעולם. לפני כמה חודשים נסע איתו לטיול בלב הפועם של הבלקן. אנחנו מתכננים לנסוע לממלכת בהוטן בהימליה באוקטובר.

ערן עדיין פעיל במוזיקה ובהפקה. שמעתי שאסף חזר בתשובה. עם עדי אני בקשר בפייסבוק. ג'וליאנו נרצח בג'נין. ספרטק ואביר מתו ממחלות קשות. גבי הלבן ברח מהארץ אחרי שפסטיבל רוק שהוא הפיק נחל כשלון עסקי. דני עדיין מנגן בלוז והוא ממקימי הפועל חיפה כדורסל המחודשת. אורן עובד בחברת חשמל ומאושר מחייו הצנועים. לאחרונה הוא חזר לנגן אחרי 40 שנות הפסקה.

ואני? אותי תוכלו לראות מידי פעם באחת ממאורות השתייה של חיפה, יושב עם כוסית ערק וקצת גרגרי חומוס, נזכר בערגה בקיץ 83' – ומנסה להבין מה התחרבש לי בחיים מאז אותו קיץ מופלא.

ערן כרמלי וליאור פרי, השבוע