נוסטלגיה לסופ"ש | כל שסק מלמיליאן

בשנות ה-70 בכל חצר ובכל גינה גדלו עצי פרי. לפני שכל מיני תוכניות תמ"א 38, פינוי-בינוי, התחדשות עירונית ושאר המצאות הפכו את הגינות לתוספת בנייה, את החצרות לחניות צמודות ואת הפירות הטריים שנקטפים היישר מהעץ למוצרים שקונים רק בסופרמרקט.

היום אני כמעט ולא אוכל פירות. "זה בריא מדי", אני מסביר למי שמציע לי מפירות העונה. האמת, אני מתרחק מפירות כי יש לי בעיה עם הסוכר, וחוץ מזה – הפירות שקונים היום בסופר הם לא הפרות של נוף ילדותי. הם יקרים מדי, יפים מדי, מהונדסים מדי ובעיקר חסרי נשמה. אני רואה על המדף שסק בחבילות ארוזות יפה, סברס קלוף במחיר שערורייתי וגרעיני רימון בקופסאות פלסטיק, ונזכר בילדותי, כשכל הכרמל היה בוסתן אחד גדול.

מי חשב אי פעם שימכרו שסק, סברס, רימון או קלמנטינות? שלא לדבר על צנובר קלוף שהיה חלק מהתפריט הקולינרי החינמי של ילדותי. ציר מוריה היה אז ציר השסק האולטימטיבי, ולאורך הרחובות הצדדים היינו מצטיידים בשאר פירות העונה, כאשר הוואדיות והחורשות הסמוכות השלימו את התפריט של המלקטים עם שלל חמצוצים וחובזות.

צנוברים (צילום: ליאור פרי)

כפי שאתם בוודאי זוכרים, אני גרתי ברחוב יותם, חברי הטוב עמיר גר ברחוב אהוד, וחברנו אופיר ארוצס גר ברחוב שער הגיא. משולש הרחובות הזה היה עבורנו מתחם הפירות המלא. בחצר אחת היה עץ שסק גדול, בחצר שליד היו שזיפים, וממול היה עץ רימון עמוס כל טוב. כשרצינו משמשים היינו הולכים לרחוב יוכבד, לבית שליד הגן הציבורי. לידו היו גם עץ תפוחים ועץ אגסים עם האגסים הכי מתוקים בעולם. בחלק מהבתים היתה גישה חופשית לחצר ושכנים שהרשו לקטוף כמה שרצינו, ולחצרות אחרות היינו מתפלחים, קוטפים ובורחים. פירות גנובים ימתקו.

וכמה מתוקים הם היו. השסק למשל היה אז הפרי הנפוץ ביותר בחצרות הכרמל. הוא לא היה יפה וגדול ומושלם במראה כמו השסק המהונדס היום, אבל הוא היה מתוק פי אלף. שום גידול מודרני בתנאי חממה עם דשן והידרופוניה והשד יודע מה לא יקרב את השסק היום לטעם גן העדן של השסק של פעם. שני לשסק היה המשמש – עוד פרי שהיה נפוץ מאוד בחצרות אחוזה. אחרי כל פשיטה על עץ משמש היינו משתמשים בגרעיני הפרי – הגוגואים – כדי להכין משרוקיות (שפשוף על המדרכה של ראש הגוגו, ריקון התוכן הלבן, והנה – יש משרוקית).

אהבנו גם לטפס על עצי התות כדי לקטוף את התותים הבשלים. חלקם היו שחורים משחור ומתוקים להפליא, וחלקם לבנים, פחות מתוקים. בעונת הרימונים היינו קוטפים רימונים בשפע ומפוררים את הרימון עד שיהיו לנו מלוא החופן גרעינים. תוך שעתיים היינו מסיימים את המלאכה פלוס חולצה מוכתמת.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

בחורף היינו קוטפים קלמנטינות ותפוזי דם, ואשכוליות שהיינו חותכים לחצי ואז מפזרים מעט סוכר ואוכלים עם כפית (המהדרין היה מוסיפים דובדבן מסוכר מקופת שימורים במרכז האשכולית). וכשפשטנו על עץ לימון היינו עושים לימונדה, טעימה מאין כמותה. ההורים לא הצליחו להבין איך אנחנו חוזרים בערב אחרי שהתרוצצנו כל הזמן בחוץ, ואנחנו לא רעבים.

עץ קלמנטינות (צילום: ליאור פרי)

ולפעמים היינו עמיר, אופיר ואני הולכים עד לרחוב קדרון, בצד השני של ציר מוריה (שאז היה סתם רחוב ולא ציר), שם גר חברנו עופר רשף. כי באזור שלו היו לא רק המון עצי משמש אלא גם מגרשים ריקים שטרם בנו עליהם. קטפנו המון משמשים, ובמגרש הריק ליד הבית של עופר היינו עושים מדורה, ועליה מבשלים בסיר את המשמשים עם מים וסוכר עד שהיתה מתקבלת ריבה שקראנו לה קונפיטורה. שום מעדניה יאפית עם שף פלצן ועמוס בחשיבות לא תצליח להכין ריבה נפלאה כמו הריבה שבישלנו אז.

והיו פעמים שבהן ירדנו לוואדיות, חמושים בקרש ארוך שאליו חיברנו במסמר קופסת שימורים ריקה. קטפנו סברסים קילפנו אותם בזהירות ואכלנו בעונג רב. מי שסבל מהקוצים היה קונה מהבחור שעמד בכניסה לחוף הסגור עם פח גדול, ובו סברסים שנחו על בלוק קרח.

היינו גם לועסים חמצוצים, מפצחים צנוברים ואוכלים את הפרי של החובזה. היינו עושים ניסיונות קולינריים, מבשלים פקעות ובצלים עם עלי חובזה, מנסים ליצור משקה לימוני מהחמצוצים. בדרך כלל התוצאות היו מזוויעות, אבל המשכנו לנסות. ככה זה כשיש גן עדן קולינרי מתחת לבית.

השנים חלפו, הזמנים השתנו. היום כבר לא תראו ילדים בוזזים עצי שסק או עם קרש וקופסת שימורים בדרך לעוד קטיף סברס, הם כבר לא מדליקים מדורות ולא מבשלים ריבות. גם אין עצי פרי כמו פעם. הצנוברים והסברס נעלמו מהעולם, גם שיחי חובזה אין. חמצוצים עוד יש פה ושם, אבל כמעט אף ילד לא לועס אותם.

עמיר ואני נשארנו החברים הכי טובים שיש, גם 50 שנה אחרי. גם עם עופר ועם אופיר אנחנו עדיין בקשר. למרבה הצער, אנחנו כבר לא נפגשים לבשל קונפיטורה על מדורה.

עץ לימון (צילום: ליאור פרי)