הצייר וינסנט ואן גוך מכר רק ציור אחד בחייו. היום ציוריו שווים מיליונים. המוזיקאי המיוסר ניק דרייק מכר בחייו כמה מאות עותקים מתקליטיו. 50 שנה אחרי מותו תקליטיו נמכרים בעשרות מיליוני עותקים. על אותו המשקל, האחים גנץ ונשותיהם בעלות השם הזהה לא זכו אפילו לציון זניח בתקשורת המקומית במשך כל שנות חייהם, והיום, 40 שנה אחרי שיצאו מעסקי המכולת השכונתית, הם סוג של סלבס בסיפורי הנוסטלגיה של חיפה.
למעשה, סיפורי הנוסטלגיה שאנחנו מרבים לעסוק בהם החזירו לחיים כמה וכמה דמויות מיתולוגיות מנוף ילדותי – עמי פז מהקיוסק ברחוב מוריה, אדון קליין מהמכולת ברחוב יוכבד, גברת מזרחי מהפלאפל ברחוב ד'יזראלי, יעקב מהמכולת בפינת שמשון וכספרי, דוד עם האוטו גזלן שהיה מגיע לשבט צופית, סבתא תמרה המשוגעת שכולנו פחדנו ממנה. אבל נראה שאין דמויות פופולריות יותר, בוודאי בשכונה שבה גדלתי, מאשר האחים גנץ ונשותיהם.
המכולת של גנץ לא היתה סתם מכולת במרכז המסחרי הזעיר שהוקם במפרץ החניה של רחוב יותם. היא היתה הלב הפועם של השכונה, נקודת האמצע של הרחובות אהוד, יותם ושער הגיא, ושמה נישא עד לרחובות קרית ספר וד'יזראלי הסמוכים. המדקדקין יאמרו שאפילו ילדים מאמצע רחוב מוריה היו מגיעים למכולת האגדית כדי לקנות מסטיקים של עלמה בשביל אוסף המסטיקיונים או כרטיסים של "העולם המופלא" להשלים את החוברת, שתמיד היה חסר בה תמונה אחת.
יעקב גנץ עם אשתו יפה שינדי ובנם הצעיר דובי
עבור המבוגרים המכולת היתה המקום להתעדכן בו מי השתדך עם מי ולקבל דיווחים מהימנים על הבן של אברימל'ה שלומד בטכניון, על הבת של מוישיק מהתריסים שסיימה צבא ועל הבן של שרוליק מהפרחים שמחזר אחריה. אז עוד לא היתה "סנובה", והרכילויות שנולדו במכולת של גנץ התפשטו במהרה גם לכרמליה ולרוממה.
לנו, הילדים, אותו מרכז המסחרי קטנטן, שבשיאו היו בו המכולת של גנץ, חנות בשר ומספרה, היה מקום המפגש ונקודת המוצא לפני יציאה לגן ידידיה סגל או לגן יוכבד. היינו קונים שם בלורות (גולות) בבודדות והולכים לחצר של אורי פלוטניק בבית הסמוך כדי לשחק "בורות". היינו קונים שם משמשים רק בשביל להוציא את החרצן, שקראנו לו גוגו, לשייף אותו על המדרכה וליצור ממנו משרוקית. היינו קונים שם אלבומי כדורגל ומעטפות עם תמונות של כדורגלים. בשנת 1974 כשהפועל חיפה זכתה בגביע, ועדיין אהדתי אותה כי אבא שלי היה הפועליסט, שפכתי את דמי הכיס שלי אצל גנץ כדי להשיג תמונות של האלילים בומה ויינברג, יוחנן וולך, ליאון גרוס, אבא גינדין, איציק אנגלנדר, אלי לבנטל ויצחק עינצ'י.
למכולת של גנץ היינו מגיעים מדי בוקר כדי לקנות לחמנייה טרייה ושקית שוקו לבית הספר, ובצהריים, אחרי בית הספר, באנו שוב, הפעם עם רשימת הקניות שאמא הכינה – חצי כיכר לחם אחיד, חריץ גבינה צהובה, גביע גבינה פרה ירוקה 9% וגביע קוטג' – או להחזיר את בלוני הגז הריקים של הסיפולוקס ולקנות בלוני גז מלאים כדי להכין סודה בבית.
באותה התקופה לא נהגנו לעשות קניות מסיביות ולמלא עגלות. בכל יום קנינו רק מה שצריך לאותו היום, הרי למחרת ממילא נבוא שוב לגנץ. לכן אנשים קנו חצי כיכר לחם, גבינה לפי משקל, אשל או גיל בבודדת. באנו מהבית עם רשימה מדויקת, מסרנו אותה לגברת גנץ (אף פעם לא הבדלתי בין יפה שינדי גנץ האחת ליפה שינדי גנץ השנייה), והיא היתה מארגנת לנו את המצרכים ורושמת בקרטוניה המפורסמת שלה.
עבור הצעירים שבינינו זה מצריך הסבר. באותם הימים לא היה נהוג לשלם במועד הקנייה אלא "בהקפה". לכל חנווני היו עיפרון על האוזן וקופסת קרטון עם דף לכל לקוח. בסוף כל קנייה היה החנווני רושם את סכום הקנייה, ופעם בחודש ההורים היו משלמים. אלו היו ימי תום, אנשים לא צברו חוב במכולת ולא התחמקו מתשלום, וגם אלו שעברו דירה לא דפקו ברז עם החשבון האחרון. מנגד, החנווני בחיים לא היה משחיל לחשבון פרט שלא נרכש, חשבונות מעולם לא נופחו, ואמון הדדי שרר בין הצדדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
את המכולת פתחו האחים צבי הרשי ויעקב יענקל גנץ בשנת 1962. ביחד איתם עבדו במכולת גם נשותיהם, שלשתיהן קראו יפה שינדי גנץ. הגנצים ניהלו את המכולת ביד רמה, ולצדם עוזר ערבי בשם סמי שהגיע מאחד מכפרי הגליל. המכולת היתה קטנה, ולצדה פעלה חנות ירקות ופירות. מתישהו הגנצים רכשו את החנות הסמוכה, הרחיבו את המכולת והגדילו את ההיצע גם לתחום הפירות והירקות. הגנצים היו הראשונים לזהות את פוטנציאל המשלוחים, הרבה לפני שוולט הגיעו לעיר. היתה להם עגלת תלת אופן מוזרה, עם שני גלגלים קדימה ואחד מאחורה, ומדי אחר צהריים דהר סמי ברחבי השכונה ומבצע משלוחים. בשלב מסוים חברי אופיר ארוצ'ס, שגר ברחוב שער הגיא, התחיל לעבוד גם הוא במשלוחים על התלת אופן.
יפה שינדי, אשתו של צבי גנץ
גם חברי עמיר ואני גילינו דרך קלה להתפרנס אצל גנץ ולא להסתמך על דמי הכיס שלנו. היינו הולכים לאתרי בנייה, אוספים את בקבוקי המיץ פז שהפועלים השאירו אחריהם, ומוסרים אותם לגנץ תמורת הפיקדון. כך נוספו לנו מדי שבוע כמה לירות לתקציב הצנוע שלנו. כמובן שהכסף שהרווחנו בעמל כפיים שימש אותנו לרכישת מסטיקים או מעטפות עם קלפים או מדבקות, וכך כל הכסף חזר למשפחת גנץ…).
לכל שכונה היתה המכולת שלה. בשנת 1973 עברתי מרחוב אהוד 24 (שם היינו קהל שבוי של גנץ, בהיעדר אלטרנטיבה) לרחוב יותם 38. בביתנו החדש כבר זכינו בשילוש הקדוש של הקמעונאות בשכונת אחוזה. המרחק למכולת של גנץ היה זהה למרחק למכולת של אדון קליין בקצה רחוב יוכבד, ואם לא די בכך, התחרות התעצמה עם פתיחתה של המכולת של יעקב בפינת הרחובות שמשון-כספרי. וכך מצאתי עצמי מנסה להיות בסדר עם כולם – בבוקר קונה מאדון קליין לחמניות ושוקו, בצהריים נפגש עם החברים אצל גנץ, ובלילה מתפלח למחסן של יעקב ומסלק משם עוף קפוא כדי לצלות על האש בחורשת הפרסה. לא בטוח שיעקב אהב את החלוקה השוויונית הזו.
האחים גנץ המשיכו להפעיל את החנות עד לשנת 1985. כשהם כבר לא היו צעירים ולדור ההמשך היו תוכניות אחרות, הם השכירו את המכולת למאיר שלום (אביו ל סגן ראש העיר יוסי שלום), שנכנס לנעליהם הגדולות. בהמשך רכש שלום את החנות, שינה את שמה לפריזול, עד שבשלב מסוים המקום הפך לסניף של שופרסל, ולפני חודשים אחדים הוא נפרד ממנו באופן סופי.
הסניף של שופרסל ממשיך לפעול. היום יש יותר מבחר, יש מבצעים, ואפשר לקנות בתשלומים, אבל איפה הנשמה שהיתה למכולת של גנץ?
חגי
׳מה היית עושה אם נולדת שנה , לפני שהמציאו את המכולת ? ( כולת…)׳
פיהוק
נו יופי, נגמרו לליאור הסיפורים אז עכשיו גם פקקטה מכולת זה נוסטלגיה והחנווני זה סלבריטי שצריך לשים פה את הצילומים שלו……
עינת שטרמן-כהן
תודה שכתבת עליהם. שורדי שואה שעלו לישראל ובנו הכל בעשר אצבעות. האחים של סבי מנדי גנץ ז״ל.