ליום אחד אפשר לשכוח מהתקופה ההזויה שאנחנו עוברים במדינה. כלום כבר לא באמת משמח, שום דבר כלום לא באמת מעניין. ופתאום, באמצע כל השקט והכאב, מגיע חצי גמר גביע המדינה. משחק על עונה שלמה, משחק על החיים.
העונה הזאת כבר מזמן הפסיקה לעניין, אבל כשמכבי חיפה פוגשת את מכבי תל אביב בטדי, לעיני 5,000 צופים בלבד, זה כבר סיפור אחר. משחק אחד, נגד היריבה הכי שנואה. ניצחון – ויש עוד על מה לשחק העונה; הפסד – והעונה מסתיימת לפני שהפלייאוף בכלל מתחיל.
עזבו אותי מטקטיקה, עזבו אותי ממערכים. אני רוצה לנצח. סבלנו מספיק. ברק בכר יכול בערב אחד לחבר לבבות שבורים. יש לנו שחקנים טובים (רובם לא, אבל בכל זאת יש כמה). עלי מוחמד חזר בדיוק בזמן, סדריק דון נכנס לכושר, גאורגי ירמקוב הוא השוער הטוב בליגה, גיא מלמד יודע להבקיע מחצי מצב, ועל בנסון אומרים שהוא זה שיכול לעשות את ההבדל. בואו נראה.
גם מכבי תל אביב בעונה חלשה ומגיעה למשחק אחרי הפסד משפיל בליגה להפועל באר שבע, אבל הצרות שלהם לא מעניינות אותנו. אנחנו חייבים לנצח, ואני לא רוצה בכלל לחשוב על אפשרות אחרת.
המלחמה כנראה לא תיגמר הערב, אבל אנחנו חייבים קצת אסקפיזם. 90 דקות (ואולי 120) שבהן נתנתק מהחדשות ולא נחשוב על טילים, כטב"מים ומיצרי הורמוז. אז תנו לנו סיבה לחייך, תנו הכל. זה מגיע לנו – וגם לכם.
תגובות