"רכשתי מיומנויות בלתי רגילות ששום בית ספר לא מלמד אותן"

מי אני?
סיון שיטרית לבני, גרה בעתלית כמעט כל חיי מול שקיעות מהממות. בת של שושי – אחות בפנסיה, ומכאן האהבה למקצוע, ולשלמה – נגר בחסד שלימד אותי מוסר עבודה מהו. אמא של עמית ושלומי הנינג'ות שלי ושל שתי הבנות של בן זוגי שהם כל עולמי. כיום עובדת כאחות אחראית במחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי לין ונהנית מכל מה שכרוך בזה.

למה דווקא אחות?

גדלתי לבית עם אמא שהיא ה-אחות של עתלית, אחת כזו שכולם הכירו והעריצו. ביליתי איתה שעות במרפאה ותמיד הקשבתי מהצד ליחס, לטיפול המסור, לאנושיות ולחמלה, וספגתי את ההערצה של כל מי שטופלו על ידה במסגרת העבודה ומחוצה לה. וככה רציתי להיות. אני זוכרת שהיו עוצרים אותנו ברחוב ואומרים לי "איזו אמא יש לך". היום התהפכו היוצרות, וכשאנחנו מטיילות ביחד אומרים לאמא "איזו בת יש לך". אלו הם בהחלט רגעים של גאווה לנצור. משם זה המשיך לקורס חובשות בצבא – שירות משמעותי, קשוח ומעצים, עם לא מעט ימי מילואים, ושם קיבלתי גושפנקא שזה מה שאני הולכת לעשות בחיים. אני אחות 17 שנים, שבהן עברתי כמה תחנות – הראשונה היתה מחלקה פנימית במרכז הרפואי כרמל בתחילת דרכי, לאחר מכן רכשתי כלים לחיים בעבודה מאתגרת וקצת אחרת במחלקות סגורות בבית חולים פסיכיאטרי, שם רכשתי מיומנויות בין אנושיות בלתי רגילות ששום בית ספר לא מלמד אותן, ועד שהגעתי לפני כשלוש שנים למקום הנוכחי בלין, למחלקה שלי שבה התחלתי כאחות מן השורה ובהמשך זכיתי לנהל אותה. אני מובילה אותה עד היום בגאווה ובסיפוק גדול עם צוות האחים והאחיות המדהימים שלי ועם צוותים רפואי ואדמיניסטרטיבי מהשורה הראשונה.

היום הראשון בעבודה:
הגעתי למחלקה הפנימית – בית הספר האמיתי של כל אחות מתחילה. היה הלם ראשוני מהול בהתרגשות, בדופק מהיר ובתחושה של "זהו, סיון, את פה! עשית את זה! עכשיו זה בידיים שלך להציל חיים!".

משמרת בלתי נשכחת:
זו היתה משמרת ערב בפנימית. טיפלתי במטופל שהיה מאושפז אצלנו במשך תקופה ארוכה – אדם מבוגר, דמנטי, סיעודי, שלא זכר איך קוראים לבני משפחתו. בזמן טיפול בחדר פתאום שמעתי אותו אומר בקול חלוש "סיון, את המלאך שלי". לצערי, זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר. אני לא יודעת מה ריגש אותי יותר – זה שהוא זכר איך קוראים לי למרות הדמנציה והעובדה שלא זכר את בני משפחתו ואותי כן, או זה שהוא קרא לי מלאך. זה בהחלט מלווה אותי עד היום ואף מקועקע עלי בכנף של מלאך שעשיתי קצת אחרי אותו מקרה.

מה הכי קשה בלהיות אחות?
הקושי האמיתי מבחינתי זה תחושת התסכול שאני רוצה לפעמים לעשות מעבר ולנסות לעזור ולהציל את כולם, אבל אז אני מבינה שלא הכל בידיים שלי.

רגע קטן שעושה לך טוב במשמרת:
המבט בעיניים חסרות האונים של מי שנמצא מולי במצוקה, שגם בלי מילים משדר "תודה עליך". ואז אני מבינה שאני את שלי עשיתי, וכל האנרגיה שהתרוקנה במהלך היום מתמלאת מחדש עד לפעם הבאה.

משפט שמלווה אותך בעבודה:
אני עושה את המקסימום שאני יכולה, אבל יש דברים שלא תלויים בי.

מאחורי החלוק:
אני אוהבת אם הים בצורה מיוחדת, מנסה להכניס לי לחיים שגרת אימונים בתוך העומס השבועי, לרוב מצליחה עם עידוד מבן הזוג, ומשתדלת להיות אמא על מלא לילדים.