מי אני?
ראויה גרזוזי, בת 63, אחות במחלקת כירורגיה פלסטית במרכז הרפואי לין, נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה נכדים. 30 שנות עבודה וכל יום אני מגיעה עם חיוך ותקווה ליום פורה מלא בשמחה ובחוש הומור. התחושה לתת ולטפל כי יש אנשים שצריכים אותי, אפילו בשאלה לאיזה מחלקה הם מוזמנים, זה עושה לי טוב כי אני כיוונתי אותו שיגיע לתור שלו בזמן".
למה דווקא אחות?
בגיל 18, כשסיימתי כיתה י"ב, נרשמתי לבית הספר לאחיות בבית החולים העמק. ביטלתי את הרישום מסיבות אישיות, אך לא הרפיתי, ואחרי חמש שנים החלטתי שאני צריכה להיות חלק ממשפחת הסיעוד וללמוד סיעוד. נרשמתי בזמן שאני אמא לשני ילדים לבית הספר לסיעוד במרכז הרפואי בני ציון.
היום הראשון בעבודה:
הגעתי למשמרת ראשונה בבית החולים האיטלקי, נכנסתי למחלקה אונקולוגית, ניגשתי לתחנת אחות, ולאחר שיחה עם האחראית צלצלו בפעמון בחדר מסוים. הלכתי במסדרון ענק עם חדרים גדולים, ניגשתי למטופלת ושאלתי אותה אם היא צריכה את עזרתי. ראיתי על פניה חיוך ורצון עז לבן אדם שיישב לידה ויקשיב לה. מאוד שמחתי לשוחח עמה ולהקשיב לה, וכשיצאתי מהחדר מצאתי את עצמי מסופקת ומלאה ברגשות של עשייה והקשבה למטופל חסר אונים שמרותק למיטה.
משמרת בלתי נשכחת:
כל משמרת היא אתגר ומבחן באנושות ובמקצועיות שלי כאחות מטפלת, שנרגשת להושיט יד לטיפול ולעזרה. המוטו שלי בחיים הוא שהמטופל נמצא בראש סדר העדיפויות, ואני משתדלת לתת את הטיפול ההולם, המקצועי והטוב ביותר. יום אחד הגיעה מטופלת למחלקת נשים לביקורת, פנתה אלי עם חיוך מאוזן לאוזן, הודתה לי על כך שלפני יותר מעשור היא התבשרה שהיא בהיריון לאחר שנים של טיפולים, והזכירה לי שהיא ילדה אצלנו את בנה היחיד. באותו יום חזרתי הביתה כולי נפעמת ומרוגשת באושר שאי אפשר לתאר.
מה הכי קשה בלהיות אחות?
הקושי הוא להתאפק ולא להיכנס לנעלי המטופל, כדי לעזור לו ולתת לו את המענה ההולם כמטפל למטופל שזקוק לך.
רגע קטן שעושה לך טוב במשמרת:
חיוך שלי וחיוך של המטופל שאומר לי תודה רבה, ואני עונה לו בשמחה.
תגובות