בין הלב של אמא למחט של הדיאליזה

בזמן שמרבית תושבי הצפון מחפשים מחסה עם הישמע האזעקה, יש מי שעבורן המקלט הוא רק עוד זירה של עבודה מאומצת. עבור רגינה דרליוק, מנהלת האחיות במכון ההמטו-אונקולוגי במרכז הרפואי כרמל, ועדווה וופא, אחות אחראית דיאליזה קהילתית, המלחמה היא לא רק כותרת בחדשות היא מציאות יומיומית של ניתוק וחיבור תחת אש, תרתי משמע.

סיפורן של השתיים הוא סיפורה של מערכת הבריאות בצפון: גמישות אינסופית, מסירות שחוצה מגזרים וגבולות, ובעיקר היכולת להישאר אנושיים כשמסביב הכול רועש.

"הבת בקבע בקרית שמונה, ואני עם המטופלים בחיפה"

עבור רגינה דרליוק (47), תושבת נשר ואמא לשלושה, תחילת המלחמה הביאה איתה קרע בלב. בתה הבכורה, המשרתת בקבע בקרית שמונה, הוקפצה מיד לחזית, בעוד רגינה נדרשה להוביל את הצוות שלה למציאות של חוסר ודאות.

"המכון שלנו פועל בשני אתרים – בכרמל ובמרכז הרפואי לין", היא מסבירה, "כשלין נסגר מחוסר מיגון היינו צריכים תוך שעות לבנות הכל מחדש. מטופלים אונקולוגיים הם לא אוכלוסייה שאפשר לומר לה 'נחכה שהמלחמה תיגמר. הטיפולים שלהם הם מצילי חיים".

הקושי המרכזי שרגינה מתארת הוא המתח שבין הפרוצדורה הרפואית לביטחון האישי: "בזמן אזעקה אנחנו נדרשים לעתים לנתק מטופלים בעיצומם של טיפולים מורכבים ורגישים, ללוות אותם למרחב מוגן, ואז לחזור ולחדש הכל בשיא הדיוק. זה דורש ריכוז עצום. הלב נמצא עם הילדים בבית ובצפון, אבל הראש חייב להיות 100 אחוז עם המטופל שמביט בך בחרדה".

"הדיאליזה עברה לחניון, האחריות נשארה איתי"

בזמן שרגינה מנהלת את המערך בכרמל, עדווה וופא (58), תושבת פורדיס ואמא לשישה, מנהלת את מערך הדיאליזה הקהילתית של כרמל מתוך המתחם התת קרקעי הממוגן בקריה הרפואית רמב"ם, והיא גם סגניתו של האח הראשי עיזאת שלאעטה במחלקה הנפרולוגית בכרמל. עבור וופא, עם 35 שנות ניסיון בכרמל, זו כבר המלחמה השלישית, אך האתגר נותר עצום.

"העברנו את כל המטופלים והציוד לחניון התת קרקעי", היא מספרת, "לעבוד בסביבה לא מוכרת, כשמכשירים מתקלקלים בתדירות גבוהה יותר בגלל העומס, זה קושי לוגיסטי אדיר. אבל המטופלים שלנו זקוקים לטיפול הזה כדי לחיות. אין לנו את הפריבילגיה לעצור".

גם אצלה המתח הביתי נוכח בכל אזעקה: "יש דאגה מתמדת למשפחה בפורדיס בזמן שאני בעבודה. זה יוצר מתח פנימי, אבל הידיעה שהילדים שלי יודעים להתנהל נכון נותנת לי את הכוח להתמקד במטופלים. בסוף, המטופלים והמשפחות שלהם הם כמו המשפחה השנייה שלי".

ערבות הדדית בצל הטילים

שתי האחיות מדגישות כי הכוח האמיתי שלהן מגיע מהצוות. רוב הצוותים מורכבים מאימהות צעירות שמתמרנות בין הבית למחלקה. "אני רואה אותן מגיעות עם חיוך למרות העומס המטורף והאזעקות, וזה לא מובן מאליו", אומרת רגינה בגאווה. היא מבקשת להודות להנהלת האחיות בכרמל, לאהובה טל מנהלת האחיות, ולניצה חי מנהלת האחיות של השירות האמבולטורי, על הגיבוי והאמון המלא. וופא ורגינה מסכמות בנימה של תקווה: "הניסיון שצברנו מאפשר לנו לפעול מהר יותר, אבל אנחנו מתפללת לשקט. ומייחלות לימים שבהם נוכל לחזור לשגרה יציבה, לצמיחה ולבריאות גם של המטופלים וגם של הצוותים המסורים שלנו בכרמל".

במציאות שבה העורף הפך לחזית, אחיות כרמל רגינה ווופא הן העוגן. הן מזכירות לכולנו שגם בתוך החושך של המלחמה, המקצועיות והאנושיות של כרמל ממשיכות להאיר, אם זה במחלקות בראש ההר או עמוק בבטן האדמה בחניונים הממוגנים.