ילד קטן מול מערכת גדולה: "לב שכבר עייף מלבקש שיקשיבו לו"

לא חשבתי שאגיע לרגע שבו אצטרך לפרסם את הכאב של הבן שלי כדי שמישהו יקשיב. אני לא מחפשת מלחמות, אני לא מחפשת פרסום, אני רק אמא לילד קטן שרצתה לשלוח את הבן שלה לבית הספר ולהרגיש שהוא בטוח שם.

אבל במקום ביטחון קיבלנו פחד, במקום הכלה קיבלנו כאב, ובמקום שמישהו יעצור לרגע וישאל מה עובר על הילד הזה הרגשתי שאנחנו נשארים לבד מול מערכת גדולה.

במשך חודשים הילד שלי חזר הביתה אחר. עצוב יותר. שקט יותר. כבוי יותר. הוא התחיל לפחד ללכת לבית הספר. היו בקרים שהוא לא רצה לקום מהמיטה. היו רגעים שהוא נשבר בבכי בלי לדעת איך להסביר אפילו מה עובר עליו.

לאט לאט הבנתי שמשהו עמוק קורה שם. היו חרמות, השפלות, היו צחוקים, קללות ופגיעות חוזרות. ילדים קראו לו "מחבל", "חזבאללה", "עבדאללה" ועוד כינויים קשים ומשפילים שאף ילד לא אמור לשמוע בתוך מסגרת חינוכית.

אבל מה שכאב לי לא פחות היה היחס מצד המבוגרים. במקום שילד במצוקה יקבל הכלה, חיזוק ותחושת ביטחון, הרגשתי לא פעם יחס של זלזול, הקטנה ולעג כלפי הבן שלי. הרגשתי שלא באמת ניסו להבין מה הוא עובר אלא בעיקר להשתיק, להחליש ולהציג אותו כבעיה.

וגם אלינו, כהורים, כמעט ולא היתה פנייה אמיתית, לא שיח פתוח ולא ניסיון אמיתי לעבוד ביחד כדי לעזור לילד. וכל פעם שפניתי, ביקשתי עזרה, התרעתי או ניסיתי להסביר – הרגשתי שאני נלחמת לבד.

באחת מהפגישות בעירייה, כשהגעתי כאמא כאובה ומפורקת נפשית כדי להסביר מה הבן שלי עובר, במקום לעצור ולהקשיב באמת הרגשתי שמנסים בעיקר להדביק לילד תוויות. נאמרו דברים על כך שהוא "אלים" ו"מקולקל", בזמן שאני ביקשתי דבר אחד בלבד – שתישארו איתי ותעזרו לי להבין איך מצילים ילד שנמצא במצוקה.

וכשעלה הנושא של המורה שפגעה בו פיזית ציפיתי לתגובה שתראה אחריות, רגישות ודאגה אמיתית. אבל התגובה שקיבלתי מהמפקחת היתה רק "אני ביררתי". זו היתה תשובה שלא הצלחתי להבין איך אפשר להגיד אותה בכזאת קלות, במיוחד כשמדובר באיש צוות חינוכי שפגע בילד, והיו מקרים נוספים שעלו מול תלמידים אחרים.

נוסף על כך, אחד מהדברים שהכי כאבו לי היה הניסיון להפוך את הדאגה של הילד שלי למשהו שלילי. במהלך התקופה נאמר לי שבני אוסף חפצים חדים שנמצאים בשטח בית הספר, אבל מה שלא נאמר הוא למה הוא עשה את זה. הבן שלי ראה לא פעם חפצים חדים זרוקים בחצר ובסביבת בית הספר, ופחד שילדים אחרים ייפגעו מהם. הוא היה ניגש לאנשי הצוות שעליהם סמך, מראה להם את החפצים או מביא אותם כדי שאף ילד אחר לא ידרוך עליהם, ישחק בהם או ייפצע. במקום לראות ילד שמנסה למנוע פגיעה הפכו אותו לבעיה.

ואני שואלת: איך ייתכן שבמסגרת חינוכית, שאמורה להיות בטוחה לילדים, מסתובבים שוב ושוב חפצים חדים בשטח בית הספר? אם מדובר במקום ציבורי שנכנסים אליו אנשים מבחוץ, האחריות של בית הספר אפילו גדולה יותר. בית ספר חייב לבצע בדיקות וסריקות בטיחות קבועות כדי לוודא שאין סכנה לילדים. אבל במקום לבדוק איך הדברים האלה הגיעו לשם היה קל יותר להפנות את האצבע אל הילד שלי.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה – הבן שלי הוא ילד רגיל, בדיוק כמו כל ילד אחר. וכשילד עובר תקופה ארוכה של פחד, לחץ, דחייה ופגיעות, טבעי שלפעמים הוא יגיב בכעס, בתסכול או בהתפרצות. זה לא הופך אותו לילד רע. זה הופך אותו לילד שזועק לעזרה.

באחד המקרים הוא פתח עלי את דלת השירותים בבית הספר כשהוא בוכה ורועד. במקרה אחר ילד פגע בו בצורה קשה וגרם לו לפחד אמיתי להגיע למסגרת. אבל הרגע ששבר אותי כאמא יותר מכל היה כשהבנתי שגם איש צוות חינוכי פגע בו פיזית. לפי חוזר מנכ"ל משרד החינוך חל איסור מוחלט על פגיעה פיזית בתלמיד מצד איש צוות חינוכי. ילד אמור להרגיש מוגן בבית הספר, לא מפוחד.

ומאותו רגע הרגשתי שמשהו נשבר בתוכי. כי בית ספר אמור להיות מקום שמגן על ילדים, לא מקום שבו ילד מאבד את הביטחון שלו, את השקט שלו ואת תחושת הערך שלו.

אני מפרסמת את הדברים האלה לא מתוך רצון לנקום ולא כדי לפגוע באנשים. אני מפרסמת כי אסור לשתוק כשילד קטן מאבד את הקול שלו בתוך מערכת שאמורה להגן עליו. כי מאחורי כל משפט כמו "זה רק ילדים" יש ילד שחוזר הביתה שבור. ומאחורי כל אמא שנלחמת יש לב שכבר עייף מלבקש שיקשיבו לו.