כבר הרבה שנים אני לא זוכר פגרה משעממת כל כך בגזרת מכבי חיפה. שום שחקן בסגל נבחרת ישראל, שום בשורה מהקבוצה, שום רמז למחשבה קדימה. אפילו על מחנה אימונים באילת ויתרו לאחר שכל קבוצות הלגה הקדימו אותם. נשארנו עם מיני מחנה בכפר גלים.
הכותרת הכי מרעישה של הפגרה היתה העלייה של ינון פיינגזיכט ודניאל דרזי לקבוצה הבוגרת (שגם היא לוותה בספין בניסיון ללחוץ על פיינגזיכט הצעיר לחתום על חוזה). ילדים מוכשרים, אבל בואו – זו לא הבשורה שלה ציפה כל האוהד הירוק.
התחושה הכללית היא שמכבי ויתרה על העונה הזאת. אולי הבינו שם את גודל הטעות בהבאתו של דייגו פלורס ובשחרור השחקנים הצעירים, אולי מריחים את סוף עידן יעקב שחר ואולי זה שילוב של כל מה שכואב, אבל דבר אחד בטוח – השקט הזה לא מבשר טובות. בפרלמנטים של בתי הקפה כבר לא מדברים כדורגל, אוהדים שרופים לא סגורים אם הם רוצים שהליגה תחזור או שעדיף ככה – בלי השפלות, בלי ביזיונות, בלי לספוג בשנייה האחרונה של כל משחק, בלי כאב הלב הזה בכל פעם מחדש.
הייאוש זוחל, ואף אחד לא יופתע מכך שאם לא נוציא שש נקודות משני המשחקים שמחכים לנו בשבוע הבא – הפועל פתח תקוה בחוץ והפועל תל אביב בבבית – נתקרב לתחתית המסוכנת.
אני אוהב את ברק בכר, מעריך את גיא צרפתי ומאמין בצוות המקצועי. אבל אני לא מאמין שנראה פה שינוי דרמטי. נראה שכולם רוצים להעביר את העונה ולשמור על כבוד בסיסי. וזה לא מספיק בשביל מועדון כמו מכבי חיפה. זה לא מספיק בשביל הקהל כזה. משהו חייב לקרות – איזשהו זעזוע, איזשהו ניצוץ, משהו שיטלטל את המערכת ויחזיר לנו את התקוה.
ברור שאף אחד כבר לא מדבר על אליפות. הפלייאוף העליון הוא המטרה. תבינו לאן הגענו.





תגובות