ניצחון שני ברציפות. בעונה כזאת זה נס – לא פחות. אז אין פלא שכאשר באים בלי ציפיות ומופתעים, החגיגות ביציעים עם שריקת הסיום נראו כמו חגיגות זכייה בצ'מפיונס ליג.
גם המשחק הזה מול עירוני קרית שמונה אמור היה להסתיים בתיקו, כמו שבעה משחקים קודמים בעונה העצובה הזאת. עוד נקודה, עוד "כמעט". אין ציפיות – אין אכזבות. עם התחושה הזאת אני בא לכל משחק, והלוואי שיכולתי לאמץ את זה גם לחיים. דווקא אחרי הניצחון המפתיע נזכרתי במאמן רוני לוי שאמר לנו באחת מאסיפות הקבוצה: "עדיף לעבוד אחרי ניצחונות, לא אחרי הפסדים". והמשחק הזה הבהיר בדיוק למה.
ברק בכר שמח בשער של קני סייף כמו שהוא לא שמח כבר הרבה שנים. ולא בטוח ש"שמח" זו המילה הנכונה. זה היה שחרור של לחץ. אנחת רווחה של קבוצה שלמה. גם ביום חלש, גם כשמשחק תקוע לא סופגים, ואז, בדקה ה-98, מתפוצצים.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם אני שמחתי. קודם כל בשביל סייף. במשחק מול הפועל תל אביב הוא לא היה בסגל וישב ביציע. הוא לא התלונן, לא נשבר ולא הוריד את הראש אלא המשיך לעבוד ולהאמין, וכשההזדמנות הגיעה הוא היה שם – והביא למכבי שלוש נקודות. סייף הוא אחד מהיחידים במכבי שמבין מה זה ללבוש ירוק.
שמחתי בשביל האוהדים, אלה שמגיעים לכל משחק, בכל מזג אוויר, בלי תנאים, בלי להתייאש. וכמובן ששמחתי בשביל הקבוצה, שלראשונה העונה הצליחה לחבר שני ניצחונות רצופים. בעונה כזאת, גם זה משהו. במשחק הזה גילינו גם נקודת אור בדמותו של ינון פיינגזיכט – מגן צעיר ורעב, עם נתונים פיזיים אדירים ועם לב במקום הנכון. אסור להוציא אותו מההרכב, גם לא בשביל פייר קורנו. וזו אחת המטרות הבודדות בעונה נטולת מטרות.
עכשיו הפנים לקבוצה החלשה בליגה – בני ריינה. אנחנו חולמים על ניצחון שלישי ברצף, אבל באים – שוב – בלי ציפיות.
עוז
כמו כל אוהד ירוק מצוי, אני קונה שער ניצחון בכל המשחקים עד סוף העונה בדקה האחרונה. ויהיה בסדר