חסרי אופי

קשה לחזור לשגרה אחרי משחק כזה. אחרי עוד משחק כזה. התיקו כבר היה בכיס, וברגעים כאלה אתה מבין עד כמה הכל כאן שבור. כי זה אבסורד שהגענו למצב שבו אנחנו נהיה שמחים מתיקו בסמי עופר. מכבי חיפה של השנים הגדולות – ובכלל – לא שמחה מתיקו.

ברק בכר בחר שוב לעלות עם שלושה בלמים. אני מנסה להיזכר מתי זה עבד לו, ולא מצליח. השיטה הזו לא מתאימה למכבי חיפה, זה לא הולך. אני גם לא זוכר שבכדורגל העולמי ראינו חמישה שחקני הגנה שכולם עם רגל שמאל. נכון, עלינו בהרכב חסר, אבל זה לא תירוץ. לא הפעם.

ממה הפחד? איך אפשר לעלות בסמי עופר, מול אלפי ירוקים, בגישה כזאת של הישרדות? בעיקר כשכבר אין באמת מה להפסיד. למה לא לשחק פתוח והתקפי? למה לא לשחק 90 דקות כמו בדקות הסיום – הדקות היחידות שבהן ראינו קצת כדורגל?

עד הפנדל של עומר אצילי זה היה משחק 0:0 משעמם ומרדים, כאילו המאמנים סיכמו ביניהם שתיקו טוב לשני הצדדים. ואז, לרבע שעה, פתאום התעורר משהו. פתאום ראינו שמכבי יודעת לשחק כדורגל. קצת. לפרקים. מאוחר מדי. 15 הדקות האחרונות הזכירו משחקי עונה גדולים – איצטדיון מלא, אווירה מחשמלת, הכל היה שם. חוץ מכמה שחקנים איכותיים בירוק. והאמת היא כואבת: מכבי היא קבוצה לא מספיק טובה, קבוצה של מקומות 4-3 בלחץ, לא יותר.

אני לא רוצה ליפול על גוני נאור. לבי איתו, וטעויות קורות. אבל בדקה האחרונה, אם כבר איבדת כדור, תתפוס בחולצה, תעשה פאול, תעצור את המשחק. גם במחיר של אדום. הטעויות עוברות אבל הקארמה נשארת. כשאתה מעדיף את גוני נאור על פני שחקני הבית שלך, בסוף מגיע שחקן שגדל בקצף, חוטף לו את הכדור ולוקח את שלוש הנקודות. וכשאתה מכוון לתיקו, בסוף אתה מפסיד.

קיבלנו סטירה. עוד אחת. אבל אנחנו נקום גם מזה. חייבים ללמוד מבניית הסגל השערורייתית שנעשתה כאן, חייבים לשמור במערכת את הילדים הירוקים שגדלים פה, וחייבים לנצל את האיצטדיון ואת הקהל לתארים. מי שהיה אתמול ביציעים, לפני ובמהלך המשחק, הבין שיש פה קהל ששווה אליפות, לא פחות.

עכשיו הפנים לגביע, והדרבי כבר מעבר לפינה. שבוע וחצי להחזיר את הכבוד.