זה היה אחד מהמשחקים הכי מרגש שהייתי בו בעשור האחרון. זה לא רק הניצחון הענק על הצהובים, לא רק מספר השערים הרב ביותר מולם מאז החמישייה ההיא ב-1994, ולא רק שמכבי חיפה סוף סוף מנצחת קבוצה גדולה. זה לפני הכל הילדים שלנו, אלה שחלמו בלילות ללבוש את המדים הירוקים.
ועל כך צריך לומר תודה גם לברק אברמוב, לאלמוג כהן ולבית"ר ירושלים, שבלי להתכוון גרמו לנו להעריך מחדש את שחקני הבית שלנו.
יש משהו שונה בילדים האלה, גם ביכולת ובעיקר בפן המנטלי. כאחד שעלה מהנוער לבוגרים של מכבי בקרית אליעזר, אני יכול להעיד ממקור ראשון: הרגליים רועדות כשאתה לובש את החולצה הירוקה, וגם אם אתה עולה לדקה אחת, קשה לנשום וקשה לשחק. כישרונות לא חסרו לנו מעולם, הרבה ילדים מוכשרים קיבלו הזדמנות, אבל כאן זה נראה כמו משהו אחר. אולי זה גיל לבנוני שעובד עם השחקנים הצעירים על הצד המנטלי ואולי זה איתי מרדכי שמכין אותם היטב לבוגרים, מה שבטוח – תינוקות בכר הם זן אחר.
רוצים להישאר מעודכנים?
אלעד אמיר, יינון פיינגזיכט, ניב גבאי, נבות רטנר וליסאב עיסאת (ותיק שזוהי עונתו השנייה) הם שחקנים שאין בהם פחד. הם באים לקבל כדור, ממש דורשים אותו, מניעים את המשחק, יוזמים – ונראים כאילו הם כבר עשר שנים בבוגרים. וכך, יותר מאילוץ ופחות בכוונה תחילה, מצאנו את הרכש הכי טוב שיכול להיות לשנים הקרובות.
איזה כיף היה בסמי ביום ראשון. בבוקר שאחרי כבר נמצא השם לערב הבלתי נשכח – סמי אושר. האווירה לפני המשחק, הטקס המרגש למתן אנגרסט, הופעת הלייב של בניה ברבי, ועדיין – כלום לא הכין אותנו להתפוצצות של ברק בכר. האומץ שחזר אליו במשחקים האחרונים נמשך גם הפעם, כאשר במחצית השנייה, בעיצומו של לחץ תל אביבי, הוא שינה מערך ל-4:4:2 קטלני, עם גיא מלמד וטריבנטה סטיוארט ביחד בשפיץ, ועם חבורה של ילדים שרובנו לא מכירים בשמות, שלא לומר בפרצופים.
זה היה ניצחון עם רגש. ניצחון של ילדים שמחונכים מהיום הראשון שמשחק מול מכבי תל אביב חייבים לנצח, ואם אפשר אז להביס. זה ניצחון שנותן תקווה גדולה לשנים הקרובות. כי תהליך ההבראה החל, ומי שהתחיל אותו – ולא חשובות הנסיבות – זה בכר. והוא גם זה שצריך להמשיך אותו.
תגובות