יש אנשים שנולדים עם כוס חצי מלאה ביד, ויש כאלה שנאלצים ללמוד למזוג לעצמם מים בכל פעם מחדש. אני נמנית עם הסוג השני, לא כי האופטימיות לא זרמה בי באופן טבעי אלא מפני שהחיים זימנו לי מבחנים שבהם האור נעלם בבת אחת, והייתי צריכה לבחור אם לחפש אותו או לוותר.
הסיפור האישי שלי עם תומר, בני בכורי שאיבדתי במלחמה, הוא הצומת המשמעותי ביותר שבו נבחנה האופטימיות שלי. האובדן הזה טלטל את כל עולמי. שום ספר הדרכה ושום קלישאה לא הכינו אותי ליום שבו נאלצתי להמשיך לנשום כשחלק מהלב שלי כבר אינו איתי.
האובדן של בני תומר היה רגע שבו נשברו לי כל הכלים. תומר היה ילד מואר, ילד שידע להפיץ אור, לחייך גם כשהיה קשה ולהאמין שהטוב ינצח. מאז שהוא איננו, חשבתי שהחושך יבלע אותי, אבל עם הזמן גיליתי שחלק ממנו חי בי. הצחוק שלו, האמונה שלו והאופטימיות שהיתה טבועה בו הם הכוח שמרים אותי. בכל פעם שאני מרגישה שאין לי כוח לנשום, הוא ממשיך לחיות בתוכי, מזכיר לי שהחיים עדיין יפים, גם אחרי כל מה שאבד.
דווקא מתוך השבר האישי למדתי שאופטימיות היא לא חיוך מזויף. היא בחירה יומיומית – לקום בבוקר, להרים את הראש, להמשיך לנשום, ולהגיד "גם אם המציאות שורטת ומכאיבה, אני בוחרת לראות אור, ותומר, עם לבו הענק ועם אורו הבלתי נדלה, ממשיך ללמד אותי את זה בכל יום מחדש.
במסע הזה היו גם הרבה אנשים טובים – משפחה, חברים והעם שלי – שעזרו לי להחזיק את האופטימיות הזו ולהפוך אותה לאמונה הכי חזקה בי. הם הוכיחו לי שכשאנחנו ביחד, כשאנחנו מחזיקים האחד את השני, אפשר להפוך את הכאב לאור ואת האובדן לכוח שמניע קדימה, כוח שמניע עם שלם.
רוצים להישאר מעודכנים?
האופטימיות שלי אינה רק נחמה אישית. היא כוח שמחזיק אותנו כעם, במיוחד בזמנים שבהם אנו מתמודדים עם איומים מבחוץ ועם כאב מבפנים. היא מה שמאפשר לנו להמשיך להתאחד, לתמוך, לבנות מחדש ולהאמין בעתיד טוב יותר. כמו שאני שואבת כוח מתומר, כך כולנו יכולים לשאוב כוח האחד מהשני. כל חיבוק, כל מילה טובה, כל מעשה קטן של אור הם נדבכים בבניית חוסן אישי ולאומי. יש משהו עמוק באופי הישראלי, ואולי אף היהודי, שבוחר להמשיך קדימה, לבנות ולשקם – הרצון להוכיח לעצמנו ולעולם כולו שלא ישברו אותנו.
אני לא מתיימרת להיות "אופטימית מקצועית", אבל לראש השנה הזה אני רוצה לומר לעצמי ולכולם שהשנה הזו לימדה אותי יותר מכל דבר אחר אמת עוצמתית אחת: עם ישראל חי!
אנחנו עם שלא יבינו אף פעם את הרוח שלנו, את הכוח שלנו להמשיך לחיות, לחייך, לשמוח ולמצוא אור גם כשנראה שכל העולם חשוך. אחרי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה לילות בלי שינה וכל כך הרבה דמעות אנחנו בוחרים להמשיך – שוב ושוב. אנחנו עם שמסרב להישבר.
יש לילות שבהם הכאב לא מרפה והדמעות חונקות את גרוני, אבל אני מזכירה לעצמי שתומר היה רוצה שאמשיך להאמין, שאמשיך לראות את האור. הוא היה רוצה שאזכור שגם אחרי לילה שחור, השמש תמיד תזרח. והמסר הזה הוא לא רק שלי, הוא של כולנו – לא משנה כמה ניסו וינסו לכבות אותנו, אנחנו עם שבוחר שוב ושוב להדליק את האור.
את האופטימיות שלנו אף אחד לא יצליח לקחת. אנחנו חיים, זורחים ומנצחים – בכל התחלה חדשה, בכל שנה חדשה, בכל אור שנחליט להדליק מחדש.
* הכותבת היא אמו של סמל תומר קרן ז"ל שנפל בגבול לבנון
אילנה
דברייך מעוררים השראה והערצה
זכרו של תומר שלא הכרתי אך הסטיקר שלו מזכיר לי כמה אנחנו כולנו כאן עומדים יחד ותומכים אחד בשני
אמנון
אמת ומרשים